של ג'ון פברוספר הג'ונגלהוא לא רק עיבוד שובה לב לרומן הילדים הקלאסי של רודיארד קיפלינג, אלא שינה לנצח את האופן שבו ה-CGI והגדרות העולם האמיתי ישולבו בסרט.
אין על זה שאלה:ספר הג'ונגלהוא אחד הסרטים היפים שיצאו מהאולפן מזה שנים. אי אפשר להתעלם מתשומת הלב לפרטים המצוירים על כל חיה שנוצרה על ידי מחשב והאפקט הוא חוויה שובת לב שאין כמותה.
בפעם הראשונה בסרט כזה, שמנסה למזג אלמנטים של CGI עם שחקן וסביבה פיזית, ההיבטים שנוצרו על ידי המחשב של הסרט אינם מסיחים את הדעת. אחרי עשר הדקות הראשונות לערך, זה אפילו לא מרגיש כאילו יש דמויות CGI.
יחד עם קבוצת שחקנים מהרשימה המלוהקת בצורה מושלמת כחיות שהם משמיעים,ספר הג'ונגלהיא חוויה מרתקת ומאירה שלא רק נותנת כבוד לסיפור נהדר, אלא גם מצליחה לעשות אותו הרבה יותר טוב.
ספר הג'ונגל הוא אחד הסרטים היפים שיצאו מהאולפן מזה שנים.
ספר הג'ונגלעוקב אחר "גור האדם" מוגלי (ניל סטי), שחי בג'ונגל בין להקת זאבים מאז שהיה פעוט. הוא אוהב את חייו בעולם המיוער, רץ בלי סוף בשטח הפתוח עם אחיו ואחיותיו הלהקה. למרות זאת, הוא לא יכול שלא להרגיש תחושה שהוא לא שייך לעולמם.
ובכל זאת, זה לא מונע ממנהיג הלהקה שלו אקלה (ג'יאנקרלו אספוסיטו) לקלוט אותו ולהגן עליו כאילו היה אחד משלהם. אולם דברים משתנים כאשר הנמר האכזרי שר חאן (אידריס אלבה) מחליט שהגיע הזמן להרוג את מוגלי אחת ולתמיד, מה שמוביל לעזיבתו המיידית של הילד מהשבט.
לצד חברו והמגן המהימנים ביותר שלו, נמר בשם באגירה (בן קינגסלי), מוגלי נוסע עמוק יותר לתוך הג'ונגל מאי פעם, והודיע שהוא חייב לעזוב לנצח ולחיות עם בני אדם אחרים בכפר השכן. בית, כך הודיעו לו, שהוא היה אמור לחיות כל חייו.
במהלך מסעו, הוא פוגש חברים חדשים (כמו הדוב באלו, בדיבובו של ביל מאריי) ויצורים מסוכנים (כמו הנחש קאה, שמדובב על ידי סקרלט ג'והנסון) שמראים לו צד של העולם בו גדל שלא ידע על קיומו.
אחד היתרונות הגדולים ביותר שיש לסרט הוא צוות השחקנים שלו. לומר שכל שחקן התאים באופן מושלם לאופי שלו והפך את ההופעה לאמינה ככל האפשר יהיה אנדרסטייטמנט. ג'והנסון, מורי, אלבה וכריסטופר ווקן (המגלם את מלך האורנגאוטן הענק לואי) מפיחים חיים בסרט ששחקנים אחרים אולי לא הצליחו לתפוס, וחלק מהקרדיט הזה מגיע בצדק לבמאי ג'ון פברו.
מכיוון שכל כך הרבה מהסרט הזה הוא CGI, צוות השחקנים הקוליים היה מכריע בהפיכתו למצליח כפי שהתברר. זה אומר לא מעט זמן אולפן, עבודה עם מסכים מולם כדי להדביק את הטון המאיים או השובב של הדמות שלהם.
למרות הטענות של כריס רוק שמשחק קול הוא העבודה הכי קלה בעולם, זה יכול להיות קשה להתחבר לדמות מונפשת שאתה לא משחק פיזית, אבל אין שום דבר לא ייאמן בהופעות האלה.
שוב, חלק מזה חוזר עד כמה ה-CGI נראה מציאותי בסרט. זה היבט שאי אפשר להמעיט בו.ספר הג'ונגלהגדיר מחדש מה CGI יכול לעשות עבור סרט. אולם בכך, של פברוספר הג'ונגלהוא עיבוד הרבה יותר מפחיד מהאנימציה הקודמתספר הג'ונגלמשנת 1967. יש לא מעט רגעים שמעוררים את הלב, ולמרות שלא תקפוץ על הכיסא שלך מאף אחת מהסצנות האפלות והאלימות, בהחלט יש תחושה שהסרט הזה לא נוצר עבור ילדים באותה מידה כמו הסרט המצויר לשעבר של דיסני.
ספר הג'ונגל הגדיר מחדש מה CGI יכול לעשות לסרט
ספר הג'ונגל, למרות שהוא בהחלט עדיין סרט ילדים, חוזר וחוזר מלספק את סוג הבידור שילדים צעירים (בין הגילאים ארבע עד תשע) יעריכו ולהוסיף בדיוק את העוצמה הנכונה בסצנות אחרות שמבוגרים ייהנו מהן.
היבט נוסף בסרט שראוי להתייחסות גדולה הוא ההופעה של ניל סטי. סת'י, שגילם את מוגלי הצעיר, הוא האדם היחיד בסרט הזה ולכן הוא נושא משקל רב. הוא זה שאנשים הולכים להתחבר אליו, וגם בתור הגיבור וגם בתור ילד צעיר, הוא הדמות שאתה הכי רוצה להתייחס אליה. זה הרבה אחריות ולחץ עבור שחקן צעיר - סטי היה רק בן 11 או 12 כשהסרט צולם. הוא מצליח לא רק לתאר את הדמות בצורה מעולה, אלא אפילו מוסיף את הטייק המקסים שלו.
במילים פשוטות, סטי הוא ממש מקסים, מדבר באנימציה בכל סצנה שבה הוא נמצא ומשתמש בהתלהבות שלו לתפקיד לטובתו במהלך סצנות תובעניות יותר פיזית. זהו הישג מרשים עוד יותר לאחר שהכיר בכך שסטי היה מצלם כמעט כל סצנה לבדו, הן מול מסך ירוק והן במקום.
במובנים רבים, זה היה סרט שצולם בין Favreau ו-Sethi, כשחלקים של צוות השחקנים הקוליים נזרקו לתמוך בשחקן הצעיר. מכיוון שסטי הוא הבן אדם היחיד על המסך, הוא האדם שאנו נמשכים אליו באופן טבעי ויש לנו קשר מיידי איתו. זה חיוני שהוא מישהו שאנחנו אוהבים ורוצים לתמוך בו. סטי הולך מעל ומעבר לציפיות, ומביא קלילות נחוצה לסרט.
למעשה, הסצנות שלהם ביחד הן שהכי בולטות וזה הזמן שבו הסרט הופך למהנה ביותר. יש תחושה של פליאה ילדותית בין שתי הדמויות בכל הטיולים שלהן, מציפה במורד הנהר ושירה ועד לטיולים ביער ואיסוף גפנים לחבל. בעוד שהסרט כולו מתמקד בחברויות המוזרות שפיתח מוגלי במהלך השנים, הסצנות שלו עם באלו הן היחידות שמתחשק לראות שני חברים מבלים. זו הפעם היחידה שלא מרגישה שמוגלי נמצא במצב קשה וזה חלקית מה שעושה את זה כל כך מהנה.
אין ספק שסטי הוא שחקן מוכשר, וספר הג'ונגלישמש כנקודת שיגור לקריירה שלו. לא ניתן לומר מספיק עד כמה ההופעה הפנטסטית שלו חשובה לשאת את התכונה של 90 הדקות.
הבעיה היחידה איתה מתמודד הסרט היא החלטתו לכלול שני שירים מהגרסה המקורית מ-1967.
"The Bare Necessities" ו-"I Wanna Be Like You" מופיעים שניהם בסרט, ולמרות שהם סיימו עם קריצה, הם מרגישים לגמרי לא במקום בשתי הפעמים, במיוחד באחרונה.
זה לא בעיה מרכזית בסרט, אבל זה מסיח את הדעת באופן ניכר. בסרט כמוספר הג'ונגל, כאשר אחת המטרות העיקריות היא להבטיח ששום דבר לא יסיח את הדעת מדמויות ה-CGI הנשענות בכבדות, זו הפעם היחידה שהסרט מרגיש קצת אבסורדי. מורי גורם לשיר לעבוד, אבל בקושי. זה לא נראה לגמרי במקום שהדמות שלו תתחיל לשיר בעודה צפה במורד נהר, אבל זה עדיין מיותר וזו הבעיה המרכזית בשני הרצועות.
הסרט לא צריך את הזווית המוזיקלית כדי להפוך אותו למושך יותר. זה היה משעשע, זה היה אינטנסיבי וזה היה רגשי. אם הסרט לא הוקם כמחזמר כבר מההתחלה, או לפחות קרוב להתחלה, קשה להזריק כמה שירים של שלוש דקות ולצפות שהקהל לא יתבלבל מזה.
"I Wanna Be Like You" הוא תוספת מבלבלת אפילו יותר מכמה סיבות. ראשית, השיר לא ממש מושר, אלא מדובר. מצד שני, כריסטופר ווקן הוא לא מסוג השחקנים שיכולים להתחמק מלהכניס שיר ולרוץ איתו בצורה חלקה. הוא, והדמות שלו, מביכים מדי והתוצאה היא כמה דקות מביכות.
זה נאמר,ספר הג'ונגלהוא סרט מהנה ויוצא דופן. זה אולי לא קלאסיקה מיידית, אבל השימוש שלו בטכנולוגיית CGI הוא מחליף משחק גדול שאני מקווה שהאולפן ישתמש בו שוב. בהערה הזאת,ספר הג'ונגלהוא סוג הסרט שתרצו לראות בבתי הקולנוע: הוא ראוי לחלוטין למסך באיכות מעולה עבור החוויה הטובה ביותר האפשרית.
סרט טוב מספק כמה שעות של בידור, אבל סרט נהדר מעביר אותך מהמושב שלך לעולם אחר לגמרי, עוטף אותך בחיבוק שלו ומטביל אותך בארץ מלאה בישויות פנטסטיות.ספר הג'ונגלהוא לא רק סרט טוב, אלא סרט נהדר, ולא תרצו לעזוב את העולם שפברו בנה גם הרבה אחרי שהקרדיטים יסתיימו להתגלגל.
