Red Dead Redemption 2, משחק העולם הפתוח האחרון מהצוות ב-Rockstar Games, מלא עד פקק באקשן. בתור פורע החוק ארתור מורגן, שחקנים יכולים לחיות את הפנטזיות המערביות שלהם לשדוד רכבות, להפיל כנופיות פורעי חוק ובאופן כללי להעלות כל מיני גיהנום. אבל הוא מציע גם נתיב אחר, כזה שבו "לסיים" את המשחק נראה כמו רעיון גרוע לחלוטין. אז החלטתי שלא.
אני נמנע כבר שבועות מהקו קווסט הראשי, ולמשחק, מצדו, לא ממש אכפת.
אתמול בלילה מאוחר, לאחר ששאר בני המשפחה הלכו לישון ובזמן שסופת השלגים הגדולה הראשונה של העונה פגעה במערב התיכון העליון, התחלתיRed Dead Redemption 2. היה שם ארתור שלי, נודניק מאחורי הסלון שבו השארתי אותו. בדחיפה עדינה של מקל האגודל הוא נעמד, התאים את כובעו וסילק את האבק. תוך זמן קצר חזרנו לרכוב על הסוס שלנו, בומר, בטיול ברחוב הראשי ויצאנו מהעיר.
בפעם האחרונה שהלכנו למחנה, מסע דיג מתוכנן הפך למפגש עם זוג בלשי פינקרטון. אז פשוט החלטנו לא לחזור. לכמה זמן, אני לא יכול לומר.
בהמשך הרכיבה, בסופו של דבר שמענו את הקול של סוג חדש של חיות בר לאורך שפת נהר הדקוטה. שלפנו את המשקפת שלנו, עצרנו ללמוד אותה ולשרטט אותה ביומן שלנו.
פשוט החלטנו לא לחזור. לכמה זמן, אני לא יכול לומר
במקום למהר במשחק הזה, מצאתי את עצמי לוגם ממנו ככה, בעצבנות. לעתים קרובות מדי, כותרי AAA מודרניים אוכפים תחושת דחיפות שגובלת במאניה. בפעמים אחרות הם פשוט מרבדים יעדים נוספים, כמו משימות צד או פריטי אספנות, שיכולים להתחיל להרגיש כמו נטל.Red Dead Redemption 2, לעומת זאת, נראה שמסתפק בפשוט להשאיר אותנו לבד לשוטט בעולמו איך שנראה לנו.
חשוב מכך, המערכות שלו אלסטיות מספיק כדי שעם קצת מאמץ הצלחתי להתגבר עליהן, ולפנות מקום לשחק את המשחק בדרך שלי. אין מגדלים לארתור לטפס שיפתחו את העולם הזה חלק אחר חלק. במקום זאת, הוא יכול לשוטט לאן שנרצה.
המכשול היחיד היה התנהגותו הרעה מדי פעם של ארתור. הרציחות ומה לא. הפסקנו לשדוד אנשים מזמן. במקום לבזבז את כל המזומנים שלנו על שדרוגים לציוד, לקחנו את השבוע האחרון כדי לשלם את הקנסות שלנו בסניף הדואר המקומי. עכשיו, כל עוד אנחנו נשארים מחוץ לבלאקווטר, אין אנשי חוק או ציידי ראשים שיציקו לארתור ולי.
במקום זאת,Red Dead Redemption 2הפך לנווה מדבר שבו אנו רוכבים בשלווה לבד.
כשנסענו במורד החוף המזרחי של נהר הדקוטה, הבחנתי בגבעול סלע שנראה מוכר. בטח, בתוך המלאי שלי קבורה מפה שאספתי שעות קודם לכן. לא לקח זמן בכלל לצעוד במעלה מדרון תלול ולגלות אוצר. תיבת דיאלוג צצה והתריעה לי שמסע צד עבר קדימה לנקודת הציון הבאה. ואז ההתראה התפוגגה ברקע. עולם המשחק שוב היה שקט.
זה לא אומר שהחוויה היא ללא המוזרויות שלה. אבל יש חוקי דרך, כביכול.
למדנו לנפנף ל-NPC שלום בכל פעם שאנחנו יכולים, כדי לצבור נקודות קלות בצד הכובע הלבן של ספקטרום המוסר של המשחק. אנו יודעים שלעולם לא לבזוז גופות של אנשי חוק או זרים כאשר אנו נתקלים בהם. לעתים קרובות מדי, כנופיה יריבה תארב לנו, ותכפה עלינו את היד. כל עוד הם יורים קודם, כשהעשן מתפוגג זה כאילו כלום לא קרה. זו ההזדמנות שלנו להבקיע שלל מהיר. ואז אנחנו רוכבים הלאה.
רק לפני כמה ימים, שרקנו לסוס שלנו רק כדי שהוא ידהר מהצוק שמעלינו ויפול אל מותו. לא משנה. הענקנו קצת מחייה סוס, האכלנו את בומר בכמה גזרים והתחלנו שוב. תיקונים מהירים כאלה עוזרים לשחזר את האשליה כשהיא דועכת.
בינתיים, ארתור ואני ממש לא ממהרים להשלים את המטרות העיקריות שלנו. הקווסטים האלה יהיו שם כשנצטרך אותם.
הלילה אני חושב שנצא לצוד סנאים בעמק. ללוכד המקומי יש כובע שנראה חם ונוצץ, בדיוק הדבר עבור מזג האוויר הקר יותר בצפון. נצטרך בגדים חמים לפני שנחזור לשם לצוד ציד גדול. שמעתי שיש איזה אייל יפהפה ואולי,סוסי פרא לאלף.
לארתור ולי נותר כל כך הרבה לעשות לפני שנדאג להשלים משהו. זו חוויה שאני מקווה שלעולם לא תיגמר.
