Illix.run

כמעט לכל תת-ז'אנר אימה יש את הלהיטים וההחמצות שלו, אבל אין תת-ז'אנר מקוטב כמו סרטי כרישים. כל ההיסטוריה של האימה ממוקדת הכרישים יצרה קלאסיקה קולנועית אחת שאין לה מעבירה,מלתעות, ואחר כך בעצם חבורה של דק נמוך. חלק מהנושא הזה הוא כיף מגוחך ומצוחצח, כמו סרט הכריש החכם בעל הפנים הישרות אך הקמפיותים כחול עמוקאו סיפור ההישרדותהרדודים; חלק מזה הוא שטויות מפחידות, כמושרקנאדווShark Night 3D. אבל הקיצוניות של הז'אנר, טובים ורעים, עיוותו את כל התחום, והובילו להכלאות מוזרות כמו סרט הישרדות הכרישים החדשלבן גדול.

הבמאי המסחרי מרטין וילסון, שעושה את הופעת הבכורה שלו בקולנוע, בהחלט מנסה לתתלבן גדולכמה גרביטאס. הוא והתסריטאי מייקל בוהן אורזים את המסך בחרדה, כאשר הדמויות הנידונות בבירור מנווטות את המהומה הכבדה שלהן. יוצרי הסרט בהחלט יורים למשהו קרוב יותרמלתעותמאשר לכריש רפאים, והנופים בקנה מידה רחב שלהם מרמזים על מה הרצפים המוקדמים בהםמלתעותאולי היה נראה כאילו לסטיבן ספילברג היו מצלמות מזל"ט עוד בשנת 1975. סרטו של ווילסון נראה רק לעתים רחוקות זול: הוא צבעוני ותוסס, מלא נופים מגניבים של מי טורקיז וצילומי אוויר שמרגישים כאילו הם מוכרים חופשות טרופיות.

צוות השחקנים ידידותי למצלמה באופן דומה. שניים מהחרדים הגדולים על המסך הם קאז (קתרינה בודן) וצ'רלי (אהרון יעקובנקו), זוג צעיר ויפהפה המנהל חברת שכר אוויר מתקשה שלוקחת תיירים לטיולים ציוריים ברחבי האיים, עם ארוחות מסודרות בחופים מרוחקים. קאז מהרהרת על סוד אישי ועל השטרות המתגברים שלהם, בעוד שצ'ארלי נוקט בגישה פרשנית יותר של אחי החוף שנראה שהיא מכבידה עליה. אבל הם כועסים ביסודיות מהלקוחות האחרונים שלהם, ג'וג'י (טים קאנו) ומישל (קימי צוקאקושי), שרוצים לטוס לחוף מבודד ספציפי שהיה אתר טרגדיה היסטורית. מהרגע שהם מתייצבים לסיבוב ההופעות שלהם, ברור מהחילופי המבטים הכבדים והמשמעותיים המתמידים שלהם שיש הרבה שיקולים לא נאמרים, והרבה מתחים מורכבים ביניהם. וג'וג'י לא אוהב את בני הטבח של קאז וצ'רלי (Te Kohe Tuhaka), מה שגורם לשיחות מבוססות מבט משמעותיות עוד יותר.

בזכות הבלתי נמנע,מלתעות-רצף פתיחה בהשראת זוג תיירים קודמים שנתקלו בכריש לבן גדול, הקהל כבר יודע שחמש הדמויות הללו עומדות לקראת דייט לא נעים עם הרבה שיניים, וזו רק שאלה של איך ווילסון ובוהן יוציאו אותן מהמטוס הנוח והבטוח שלהם, ויורדים לטווח זולל. אבל התשובה המטופשת המעליבה (מוכרת מאחד המלתעותסרטי המשך) מדבר אל הקצה השני שללבן גדולהטווח של, גוון סרט האימה-קאמפי-אידיוטי שמתחרה בשאיפות הגבוהות שלו. עד שהבלתי נמנע יקרה,לבן גדוללמעשה מרגיש כמו דרמת אינדי מוצקה, מלאה בצילומים מדהימים מלמעלה למטה של ​​האיים ליד קווינסלנד, אוסטרליה, ומלאה באותה מידה במתח מתגלגל. יוצרי הסרט בהחלט עושים את העבודה של הפיכת הדמויות האלה לאינדיבידואלים ולא ערימות משורטטות בחצי לב של חבר, והצוות זורק את עצמו לתפקידים כאילו הם מבצעים דרמה חסרת מוות.

אבל אז מתחילה המכניקה של סרט אימה כרישים, ופתאום כל סיבוכי הדמויות צריכים להתיישב במושב האחורי לסצנות מטופשות של אנשים נרתעים במים, וסדרה ארוכה של טוויסטים שמצליחים להכניס מישהו לאוקיינוס, אז הצופים יכולים להתנשם אם הם יצליחו לצאת החוצה עם כל הגפיים שלהם. לסרט שמתמקד כל כך במתח ובדרמה,לבן גדולהוא פרשני באופן מוזר לגבי הקצב שלו, עם קטעים ארוכים בין אנשים שנכנסים למים, וסיבות כוריאוגרפיות גרועות לכך. כשאנשים אכן נכנסים לאזור הכרישים, אזעקות השווא נערמות כל כך גבוה, עד שלמעשה זה מרגיש אנטיקלימקטי כשמישהו באמת נאכל.

כל מקרי המוות בסרט הם פתאומיים וחסרי משחק, עד לנקודה שבה זה מרגיש כאילו ווילסון מנסה להימנע מכל תחושה שהוא עושה סרט ניצול, ממוקד יותר בבלגן מאשר באנושות. אבל הוא דוחף כל כך רחוק בכיוון ההפוך שאנשים נעלמים מהסרט כאילו בקסם, במקום על ידי טורף קדום. אפשרות נוספת: התקציב נמתח עד לכרישי CGI מציאותיים, אבל לא מספיק רחוק למפגשים פיזיים אמינים בינם לבין הטרף האנושי שלהם. כך או כך, הסרט כולו בנוי סביב טרור התקפות הכרישים - שהקהל בקושי רואה.

ואי אפשר להתעלם מכמה טיפשילבן גדולמקבל, בדרכים המוכרות מכל כך הרבה אימת כרישים קודמת. הכרישים מתעלמים ממים עשירים בדגים כדי להתמקד לחלוטין בחטיפים אנושיים. הם מראים רמה בלתי סבירה של ערמומיות ותחבולות, עד כדי מניפולציה של אירועים ואפילו פתיחת דלתות. והם בעצם פותחים את הפה ושואגים בזעם כשהם נרתעים. כשזה מגיע להתנהגות כרישים, הסרט הזה הוא פנטזיה כמו כל דבר שמעורב בו דרקונים.

ועדיין הוא עדיין לא מגיע כל כך לתחום הפנטזיה עד שהוא בולט מסרטי כרישים אחרים. (כמו שעושה, למשל,ים כחול עמוק.) היוצרים מנסים בעיקר לשמור על הקטעים הלא-כרישיים ריאליסטיים, מה שאומר לבלות סצנות ארוכות ומשמימות עם הדמויות הכלואות יחד ברפסודת הצלה, זוהרים חדות אחד על השני ולא אומרים מה הם חושבים. אם שום דבר אחר,לבן גדולבאמת מגיע להיבט של "הגיהנום זה אנשים אחרים" של האימה, שכן הוא לוכד כמה נורא זה יהיה להיתקע במצב ממושך של סכנת חיים עם אנשים שאתה לא אוהב, לא סומך עליו ולא יכול לִברוֹחַ.

אבל בעוד שהדינמיקה האישית מהדהדת והכרישים האורבים לרוב נראים משכנעים,לבן גדולמפנה את מקומו ליותר מדי קלישאות סרטי אימה ביט אחר קצב. ווילסון מסדר צוות שחקנים שנועד בבירור להיעלם אחד אחד, בסדר שלא יפתיע אף אחד שמכיר את שפת קולנוע האימה. ברגע שהאקשן עובר מהשמיים לים, כל דבר מיוחד בסיפור מתפוגג לסדרה ארוכה של התגרות משמימה, מרווחת במבטים משמעותיים יותר של דמויות שנראות מתוחות ועייפות מכדי לדבר. כל התפתחות הדמויות הזו יוצאת מהחלון כשכולם רק מתמקדים בלשרוד את החוויה הקשה שלפנינו, אבל היוצרים אף פעם לא מוצאים דרך לגוון מספיק באקשן כדי למנוע ממנו להיות מפרך גם עבור הקהל.

חלק ממה שעושהמלתעותלהתבלט בין עמיתיו הכרישים הוא דיאלוג נהדר ובלתי נשכח, המפרט את הנושאים של גבריות, תחרות, מעמד ודומיננטיות מינים בדרכים ששווה לראות גם בלי דג רעב ענקי שאורב מתחת לגלים. כְּפִילבן גדולמכין את הדמויות שלו למפגשים עם כרישים ואז מטשטש אותם, זה גם מכין אותם לדיאלוג נהדר, ואז משתיק אותם בחלק גדול מהסרט. בתחום המסומן בעיקר על ידי סרט אחד ממש גדול והמון סרטים רעים במיוחד,לבן גדולהיא חריגה מוזרה: היברידית מאוזנת באמצע הדרך, לא מתוחכמת ולא רשלנית, לא אדירה ולא נוראה. אם תת-ז'אנר אימה כלשהו יכול להשתמש בהמצאה מחדש, זה סרט הכרישים.לבן גדוללא מנסה את זה. ככל הנראה היא מנסה להיות מעל הממוצע בתחומה, והיא אכן משיגה זאת. אולי זה כל מה שאנחנו יכולים לקוות לו באימת כרישים, עד שמשהו מוכן להתחרותמלתעותסוף סוף מגיע.