חרב פוקימוןומָגֵןהציג את היכולת להיתקל בפוקימונים מחוץ לטווח הרמות שלך באזור הפראי ואני לא יכול להפסיק להיתקל בהם.
The Wild Area, שממה פתוחה וחינמית בה מתרוצצים פוקימונים, היא תוספת חדשה לסדרת הפוקימונים. אזור זה מחולק לאזורים שונים. האזורים האלה כוללים כמה פוקימונים שהם הרבה יותר חזקים מכדי שתוכלו לתפוס אותם בשעות המוקדמות. אם Sneasels ברמות נמוכות מתרוצצות ואבומסנוב צץ מחוץ לדשא, אתה יכול לנחש שה-Abomasnow עומד להיות מחוץ לטווח הרמות שלך.
לפני שניצחתי את המשחק והייתה לי גישה לתפוס את כולם, לא יכולתי שלא להיתקל במלכודות הברורות האלה. לא רציתי להילחם בהם. לא ניסיתי לעבד אותם בשביל נקודות ניסיון או משהו כזה. רציתי לתפוס אותם, ובכל פעם שראיתי משהו באזור הפראי, מוח האפונה שלי היה שוכח שזה הגדרה ברורה של Game Freak.
אני אתעסק בעניינים שלי, לרכוב על אופניים באזור הפראי, לאסוף חפצים ולגדל פירות יער כשאני רואה גאלדה מרחוק. "חרא, זה רק גאלדה שהתפתחה לגמרי שם? הצוות שלי הוא רק רמה 36, אבל בטוח שזו תהיה רמה נמוכה ואני יכול לתפוס את זה", אני חושב לעצמי, רוכב ראש על אופניים לתוך הפוקימון.
לא, אני טועה, שוב, והגלאדה חזקה מדי בשבילי. שטפו וחזרו על הפעולה עם כל אחד מהפוקימון העוצמתי והמפתה באזור הפראי. אני לא יודע מה מושך אותי אליהם במיוחד בכל פעם. בשנייה שאני רואה פוקימון חדש, חזק מדי, מסתובב מולי, המוח שלי שוכח לגמרי מה קרה בפעם הקודמת ואני מסתער עליהם במלוא המהירות, רק כדי להבין, "רגע, חרא".
אני חושב שהריגוש מלראות משהו כל כך נדיר - פוקימון שהתפתח במלואו - גורם למוח שלי להתאפס. אני כל כך מתרגש ומוצף מלראות אומבריון פראי או וילפלום, עד שאני שוכח את כל השאר סביבי. זה חלק מהקסם של המשחק. אני כל כך מבולבל מהשרצים האלה שאני שוכח את הכלל הראשון שהמשחק מלמד אותי עם הכניסה לאזור הפראי: יהיו פוקימונים חזקים מדי בשבילך.
אני מנסה לומר לאנשים: אם פוקימון באזור הפראי נראה טוב מכדי להיות אמיתי, כנראה שכן. אבל אני לגמרי לא מסוגל לקבל את העצות שלי.
