'סיפורה של הנסיכה קגויה' הוא אגדה פמיניסטית באופן מפתיע

סיפורה של הנסיכה קאגויה הוא סרט מצוייר להפליא, עדין, נוגע ללב. ידעתי שנכנסתי אחרי שצפיתי בכמה טריילרים שזו הולכת להיות חוויה רגשית, וכך היה.

אזהרה: ספוילרים לסיפור הנסיכה קגויה לפניכם.

מה שלא ציפיתי היה עד כמה זה יהיה רלוונטי ומהדהד עבורי, כאישה מערבית מודרנית.קאגויהנוגע בצורה מושכלת בסוגיות מעמדיות, אבל יותר מכל, הוא מציג את מאבקיה של אישה בניגוד לחברה המדכאת שלה.

הגרסה האחרונה של סטודיו ג'יבלי היא עיבוד לאגדה יפנית על יצור מן העולם האחר שיורד ארצה. חותך במבוק כפרי מוצא יום אחד נסיכה זעירה וזוהרת ביער. הוא מביא את היצור הישן הביתה לאשתו, והוא מקבל באורח פלא צורה של תינוקת.

חותך הבמבוק ואשתו מגדלים את התינוק כשלו. הסצנות המוקדמות האלה מתוקות ורכות בערך כמו כל דבר שראיתי בסרט זה שנים. קאגויה חוקרת את עולמה החדש כתינוקת זעירה, הבעת יראת כבוד והנאה על פניה. היא לומדת להסתובב על ידי התבוננות בצפרדעים בביתה, לשמחת הוריה. היא עושה את צעדיה הראשונים המביכים (והמקסים) בזמן שילדים אחרים מהכפר מפרגנים. יש אהבה וחיבה ברורים במשפחה ובקהילה.

קגויה הקטנה גדלה להיות ילדה נורמלית - אם כי כזו שחווה פרצי גדילה על טבעיים מדי פעם, ובאופן בלתי מוסבר מכירה את המילים לשירי עם. היא אוהבת לשחק עם הבנים מהכפר - לחקור את הארץ, להסתבך בצרות, לחוות הרפתקאות. הבנים מקבלים אותה כאחת משלהם, והיא שמחה ככל האפשר. בסצנות אלו, הסרט מגדיר כבוד ואהבה לטבע וחיים מהאדמה.

אבל, יום אחד, אביה מוצא זהב ביער, ולוקח אותו כאות משמיים, מתעקש לבנות אחוזה בעיר ולהגדיר את קאגויה כ"גברת ראויה". זה אומר לסבול טכניקות התייפיוף כואבות ובעצם לבלום את רוח ההרפתקנות שלה.

זה המקום שבוקאגויהמתחילה להעיר מה זה אומר להיות אישה בעולם הזה, אדם שעושה מעט רעש ויש לו מעט תשוקות. זה מה שהכי פגע בי, בהצגת החוויה האותנטית של נשים שלא מתאימות לתבנית שהחברה רוצה להכניס אותן אליה.

קגויה מרטת את גבותיה ושיניה משחירות. היא לימדה איך להיות שקטה, לנוע בחסד ולעולם לא לצחוק בקול רם מדי. הכל בשירות של משיכת גברים - גברים עשירים שכנראה יתחתנו עם קאגויה ופחות או יותר יהיו האדון לגורלה.

באירוע שבו מכריזים על זכאותה לנישואין, היא כמעט מוצגת לראווה עבור הגברים האלה. אלא, שהיא אף פעם לא ממש נשמעת או נראית - הרעיון שלה מספיק כדי למשוך גברים מובחרים מרחוק ומרחוק, והיא מתחבאת, שותקת, בחדר פנימי בביתה. בסצנה המרגשת ביותר של הסרט, היא בורחת ונמלטת חזרה לאזור הכפרי.

מבחינה סגנונית, הסצנה מוצגת בציורים גולמיים ומחוספסים יותר, התסכול והזעם של קאגויה גלויים באמנות עצמה. זה רגע פמיניסטי מובהק - אישה צעירה בכלוב רוצה לצאת מהמבנה המעיק ששומר אותה כלואה, שותקת וראויה.

זה כועס, גולמי ומהדהד. קאגויה רוצה להיות עצמה, היא רוצה להיות חופשיה. היא רצה וקורעת את בגדיה המפוארים, כך שהיא מגיעה להרים בסמרטוטים. זה החזיר אותי לילדות שלי, כילדה קטנה שהזדהתה בגאווה כ"טומבוי" והעדיפה לעשות ספורט ולהתרוצץ בחוץ כל היום, במקום לעשות משהו סטריאוטיפי "בחורה". זה הזכיר לי את כל השמלות הקטנות והמסלסלות בשיער שלי שצריך לשחד אותי לאירועים משפחתיים, כדי שאוכל להיראות כמו גברת קטנה. כמו קאגויה, כל מה שרציתי לעשות זה ללכת לשחק ביער.

כל כך הרבה ממהקאגויהיש לומר רלוונטי לקהל המודרני. נשים - בתקשורת ובחיים האמיתיים - עדיין מטופלות כאל "נשות גביע", חפצים שיש לזכות בהם אולהעמיד לתצוגה. כל כך הרבה נשים נלחצות להשיג סטנדרטים בלתי אפשריים של יופי ממש כאן ב-2014.התנהגויות הרזיה לא בריאות, הסרת שיער ואיפור מוגזם הם רק גרסאות מערביות מודרניות לאי הנוחות שסובלת קגויה.

קאגויה משלימה עם הכל כדי לרצות את אביה. חותך הבמבוק חסר השכל מוצג כאדם פשוט שעושה מה שהוא חושב שישמח את בתו, אבל הוא לא מקשיב לה, והוא לא מבין. בסצנה אחת, הוא מתפרץ לחדר, נרגש לספר לקגויה ולאשתו על מחזר מתמיד. מתוסכל, קאגויה מביע רק כעס ותסכול. אמה מזהירה את אביה, פולטת "אתה עדיין לא מבין?" אבל הוא רק מבולבל. במוחו, הוא לא יכול להבין מדוע בחורה צעירה ויפה לא תרצה להתחתן עם בחור עשיר. סימן של אלף שנים של נשים עצמאיות שטופחות במצחן ונאנחות.

קאגויה בסופו של דבר בורחת מהעולם המעיק הזה. זה יותר מדי נטל להיות אישה בחברה הזאת, אי אפשר לאלף את רוחה הפרועה. עד כמה שהסוף סוחט דמעות, הוא גם מעצים. קאגויה יוצאת. היא אף פעם לא צריכה להתחתן עם גבר שישאיר אותה לכודה, והיא גם לא צריכה להסתיר מי היא ומה היא אוהבת. היא רגשית, מוכשרת על טבעית ומסובכת, יצור חי. אישה עם רוח עצמאית, היא "יותר מדי" עבור העולם הזה.

העובדה שהסיפור - והמסגור של הסרט - מציירים אותה באור זה מרגש.סיפורה של הנסיכה קאגויהלא בדיוק מציע פתרונות לנשים מהחיים האמיתיים שמדוכאים על ידי החברה - קאגויה יוצאת החוצה כי, ובכן, היא יצור על טבעי. זו אגדה, אחרי הכל. אבל היא מציגה מאבקים של אישה, ובעצם מראה עד כמה תפקידים מגדריים נוקשים יכולים להיות מדכאים, טוענת שרוחות לא מאולפות צריכות להישאר בדיוק כך.