צלף אמריקאיהוא סרט מאוד מחושב, שנועד לעורר תגובה רגשית אצל גברים כמוני. גברים עם משפחות. גברים לבנים ממעמד הביניים עם נשים. גברים שמרגישים אשמה על כך שהם לא מבלים מספיק זמן עם ילדיהם.
אני לא מרבה ללכת לסרטים שנועדו כל כך לפנק. אני לא הולך לקולנוע הרבה בכלל. אבל הלכתי בכל זאת. אחרי שהכנסתי את הבנות שלי למיטה, אחרי שנשקתי לאשתי על הלחי, מלמלתי התנצלות, הלכתי לראות סרט שידעתי שהולך לעצבן אותי.
שעתיים אחר כך עזבתי את התיאטרון הזה בדמעות. כשנסעתי, הרגשתי די טיפש. ברצון נכנסתי למארב רגשי.
צלף אמריקאיהוא סיפורו של צלף Navy SEAL כריס קייל, רוכב רודיאו שבגיל מאוחר הצטרף לצבא כדי להילחם נגד קיצונים איסלאמיים במזרח התיכון. זה סרט שלקוח מזיכרונותיו של קייל, ספר שחולק את שמו, ומוסיף אחרית דבר על מותו הטרגי. זה סרט שקופץ בין המלחמה מעבר לים להשפעותיה על משפחה בבית.
אבל למרות כל הניסיונות שלה לעדינות,צלפים אמריקאיםנשק הבחירה אינו סיפור האהבה הטרגי שלו. זה סיפור של מלחמה שלא כדאי להילחם, והאנשים שנהרסו על ידה.
צלפים אמריקאיםסיפור אהבה הוא רק הולם. בגדול, מערכת היחסים על המסך בין כריס קייל (בראדלי קופר) לאשתו טאיה (סיינה מילר) היא צדדית, ודי בינונית. קופר עושה עבודה הגונה בהפיכת חיים לקייל, ומראה אותו לסירוגין כפלדין לאקוני ואב לקוני. עם זאת, לאורך שאר הסרט הוא מכונה. לוחם טהור ולא מטומטם שהוצג כקורבן של ייעודו.
הוא מרתק בערך כמו כל נשק אחר שמופיע על המסך. כלומר, לא מאוד מרתק בכלל.
טאיה היא דמות דו מימדית במקרה הטוב, לסירוגין בוכה וצווחת. היא ממלאת את התפקיד של אובייקט מין, אם ואישה, אבל לעצמה אין חיים מחוץ למשפחתה. כל הכימיה על המסך של הזוג מרגישה מאולצת. אולי זה מסמל את זה בצורה הטובה ביותר בסצנה כואבת אחת שבה הם מתווכחים בגוונים שקטים בעודם מצמידים בובת תינוק מזויפת לשדיהם. כל כך הרבה רגש מביך, כל כך הרבה מאמץ מבוזבז על סצנה חסרת חיים עם בובה חסרת חיים.
אפילו האנשים בספר הזיכרונות של קייל, מפורקים וקליניים ככל שהספר הזה היה, היו דינמיים ומעניינים יותר מהדמויות הראשיות בסרט הזה. זה כאילו הנרטיב של הסרט עצמו מעכב את ההופעות שלהם.
וכך נותר לצופה סיפור מלחמה המתרחש בעיראק. חלק ניכר מהאקשן של הסרט מתרחש שם, ורבים מהוויכוחים בין קייל לאשתו עוסקים בחזרה כדי לסיים את הקרב. קייל מחויב למלחמה ההיא - אובססיבי, במובן מסוים. הפעולה מתבססת על מעורבות שיא, כזו שנרקמה יחד ממספר אנקדוטות בספר הזיכרונות שלו, כדי ליצור קרב שהרגיש חסר תועלת על המסך בדיוק כפי שהיה היה אילו היה קורה בחיים האמיתיים.
ועדיין, האירוסין הזה היה תמצית המלחמה האמיתית של כריס קייל. זה היה הזיקוק של מסירותו של קייל לשדה הקרב המסוים הזה, והלוחמים האמריקאים עליו. זה חתך ללב אהבתו של קייל לחבריו ולחיילים שעליהם ניסה להגן. ועד סוף הסרט, קשה שלא לראות איך קייל נאלץ לעמוד כטוטם למלחמה ההיא, מה שהופך את הקרב המזויף הזה למחורבן עוד יותר.
סוג זה של סמליות הוא נטל נורא להניח לרגליו של מת. גיבור מלחמה מת. גיבור מלחמה מת עם 180 הרוגים קרביים מאושרים. ועוד שניים לא מאומתיםטקססועוד 30 לא מאומתיםניו אורלינס.
עדיף היה שגבר אחר יהפוך לסמל הזה. עדיף היה להראות אותו נלחם קרב אחר, במלחמה אחרת. אבל זה לא הסיפורים שנותרו לנו לספר.
צלף אמריקאיהוא מבשר לסרטים עתידיים על המלחמות המודרניות שלנו. כּוֹאֵב. דוּ מַשְׁמָעִי. מתמודד. פתוח לדיון.
צלף אמריקאיזה לא סרט המלחמה שהמדינה הזו צריכה. אבל זה, אם לשאול ביטוי, סרט המלחמה שמגיע למדינה הזו. ובגלל זה בכיתי. אבל בכיתי גם על כריס קייל, כי למרות כל הרוע שהוא עשה בחייו, הנה נסעתי הביתה למשפחה שלי, וכריס קייל לא.
בכיתי כי כעסתי עליו, כעסתי עליו וכעסתי בגללו הכל בו זמנית. הסרט פשוט הפריע.
