מבקרי קומיקס, קמעונאים, יוצרים ומעריצים נדהמו הבוקר מטלטלה פתאומית ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס. לאחר שמונה שנים, ללא אזהרה ומעט הסבר, העיתון החליט להפסיק להרכיב ולהדפיס את רשימות רבי המכר הגרפיות שלו בכריכה קשה, הרומן הגרפי בכריכה רכה ומנגה.
כשהתבקש להגיב, הטיימסנתן הצהרה ל-The Beat, אומר:
"החל מה-5 בפברואר, הניו יורק טיימס יבטל מספר רשימות רבי מכר מודפסות, אך לרוב מקוונות בלבד. בשנים האחרונות הצגנו מספר רשימות חדשות כניסוי, שרבות מהן מופסקות".
בין הרשימות שה"ניו יורק טיימס" ימשיך להופיע, הן "10 ספרי פרקים לצעירים לילדים בכריכה קשה" ו"עצות שונות".
בסדר, תראה, אתה יודע מה זה 'הילד הצהוב'?
ל"טיימס" יש היסטוריה ארוכה של אי הכללת קומיקס, שראשיתה בעידן של רצועת הקומיקס הראשונה של מוסף סוף השבוע הפופולרית הראשונה באמריקה - המקשרת לכל כך הרבה מה"דפים המצחיקים" של ימינו, ובכך גם ליצירתו של צ'ארלס שולץ, ביל. ווטרסון וגארי לרסון -הילד הצהוב. הקומיקס של Yellow Kid היו כל כך פופולריים עד ששניים מהעיתונים האמריקאים הפופולריים ביותר באותה תקופה, ניו יורק וורלד של ג'וזף פוליצר והניו יורק ג'ורנל אמריקן של וויליאם רנדולף הרסט, התערבו במלחמת הצעות מי יכול להציע את המשכורת הגבוהה ביותר ליוצר שלו, ריצ'רד פ. . כשהרסט ניצח ואאוטקולט לא הצליח להבטיח כראוי את זכויות היוצרים שלו, פוליצר פשוט שכר אמן אחר שימשיך לייצר רצועות Yellow Kid.
(הילד הצהובהתביעה ההיסטורית האחרת של תהילה? הפצת השימוש בבלוני מילים במקום כתוביות טקסט כדי להעביר דיאלוג בתוך לוח קומיקס.)
"העולם והג'ורנל היו שניהם סנסציוניים מפורסמים - הסיקור שלהם מקושר לעתים קרובות לאירועים שהובילו את ארצות הברית להסתבך במלחמה הספרדית-אמריקאית - ומאחר ששניהם פרסמו את רצועות Yellow Kid הפופולריות המפורסמות, הם הגיעו להיות המכונה "ניירות הילדים הצהובים". בסופו של דבר, זה פשוט התקצר ל"העיתונים הצהובים", וכן, זו האטימולוגיה האמיתית של המונח "עיתונות צהובה", שכן הוא מתאר דיווח לא מקצועי ולא אתי של החדשות.
באופן טבעי, חנויות כמו הניו יורק טיימס ביקשו להרחיק את עצמם מ"העיתונים הצהובים" הללו - וזו הסיבה שלניו יורק טיימס מעולם לא היה תוספת קומיקס קבועה. מבחינה היסטורית, קומיקס בעיתונים היה שייך לבלב הפרקטיקות העיתונאיות.
עצם קיומן של רשימות רבי המכר הגרפיות של הניו יורק טיימס היו עדות לשינוי ים באופן שבו הקהל שלו ועורכיו ראו אמנות רציפה (מונח גג מהודר לקומיקס, רצועות קומיקס, קריקטורות וכדומה). אבל הרשימה לא הייתה רק הלגיטימציה לקומיקס כמדיום וכתעשייה על ידי אחד ממוסדות האמת האהובים ביותר באמריקה.
מבט על תעשיית קומיקס שהמעריצים לא רצו להאמין בה
שבוע אחר שבוע, רשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס חשפו כי תעשיית הקומיקס האמריקאית היאדָבָראבל נשלט על ידי גברים מבוגרים צעירים וקומיקס גיבורי העל שהם דוחפים לתוך שקיות ניילון. הרשימות של השבוע שעבר - שעשויות להיות כעת האחרונות שהניו יורק טיימס מפרסם אי פעם - היו בראשןרְפָאִים, סיפור התבגרות של צעירים בהובלת נשים מרבי המכר הרב-שנתי של טיימס ריינה טגלמאייר, בכריכה רכה, ועיבוד רומן גרפי למדע בדיוני גרנדה-דאם של אוקטביה באטלרקרובי משפחהבצד הכריכה הקשה.
"בשנים האחרונות, הצגנו מספר רשימות חדשות כניסוי"
רגע, רק הסתכלתי מקרוב: טגלמאייר באמת יששְׁלוֹשָׁהספרים ברשימה כרגע. גם שם? של אליסון בכדלבית כיף, של Marjane Satrapiפרספוליסומרץ: חלק ראשון, זיכרונות הרומן הגרפי של חבר הקונגרס ג'ון לואיס על ניסיונו כחלק מרכזי בתנועת זכויות האזרח האמריקאית.
בניגוד בולט למספרי המכירות החודשיים של קומיקס מהדורות בודדות, רשימת רבי המכר של ה"טיימס" כללה באופן קבוע ספרים שכוונו באופן ישיר לקהל צעיר ומבוגרת ספרותית. קומיקס אמריקאי הוא תעשייה שנאבקת תמידית, שבה הפתרון המוצע הראשון לכל בעיה הוא לפנות ל"קהל הליבה". כלומר, גברים צעירים המעוניינים בפנטזיות כוח מוכוונות פעולה. הרשימה של ה"טיימס" הייתה עדות בלתי מעורערת לכך שקהל גדול יותר נמצא שם, שרק מחכה שיספקו לו שירות.
הראיות הללו היו חשובות גם לחומרי קומיקס חדשים. כפי שאומרת ג'ולייט קאהן, יוצרת קומיקס, עיתונאית קומיקס ומוכרת קומיקס:
בשלב שבו קריקטוריסטים כמו אליסון בכדל וג'ין לואן יאנג מקבלים מענקים של מקארתור גאוןרומן גרפי יכול לזכות בפרס הספר הלאומי, קשה להבין איך הניו יורק טיימס יכול לקרוא להכללה של שמונה שנים של קומיקס ברשימות רבי המכר של העיתון "ניסוי" שככל הנראה נכשל.
לְעַדְכֵּן: פמלה פול, עורכת ה-New York Times Book Review, צייצה היום על הארגון מחדש של רשימות רבי המכר:
