חווית הצפייהתוֹרַשְׁתִיזה כמו רכיבה על רכבת הרים בגובה 300 רגל עם ירידה תלולה: החלק המייסר והמרתק ביותר בה הוא הזחילה האיטית לעבר פסגת הנסיעה.
הצצה לעבודתו הקודמת של הבמאי ארי אסטר (במיוחד הסרט הקצרהדבר המוזר על הג'ונסונס, שהחריד אנשים עד כדי כך שסרטוני תגובה הפכו לטרנד ויראלי) חושף במאי שמתענג על ניתוק מלכודות הביתיות. הבכורה העלילתית שלו, אם כי הלך בעקבות אינספור סרטים שכרות את הבית כמומקור לאימה, מעמיק בהתאהבות האישית שלו. הסרט מתחיל בתוך דגם מיניאטורי שנבנה על ידי אנני גרהם (טוני קולט). לאט לאט, הדוגמנית מתעוררת לחיים, כשמשפחת גרהם מתכוננת ליום. הן בובות בידיה של אסטר, חסרות אונים מול מה שיבוא.
אהבה משפחתית אמורה להיות ללא תנאים ולא מסובכת, אבל אם היא לא באה בקלות, היא יכולה להיות גם מקור לייסורים. הגרהאם כבר שבור מתיתוֹרַשְׁתִימתחילה, מתמודדת עם טינה ואשמה, והלחץ מרתיח את אנני בסיר של רגשותיה. היא אוהבת את משפחתה, אבל לא מספיק, היא חושבת, או לא בלי אזהרות, שמתגלות חלק מההיסטוריה של משפחת גרהם.
כשאנני מתפרקת, בעלה המתון סטיב (גבריאל בירן), בנה המתבגר פיטר (אלכס וולף), ובתה הצעירה צ'רלי (מילי שפירו) כולם מתחילים להיסדק. הרגשות של המשפחה מתנגשים זה בזה במקום להשתלב, ופטירתה של אמה של אנני פותחת דלת לשנים של מטען שנצבר - לפי קולות הצקצוקים של צ'רלי דמויי טיקים לסירוגין, שמתחילים להיראות כמו מבשרי אבדון. מפתה ככל שזה להיכנס לפרטים הלוהטים,תוֹרַשְׁתִיעדיף לראות עיוור ככל האפשר; אסטר יצר סרט שדורש תגובה גופנית פנימית. התנשפויות, התכווצויות וצרחות מונעות על ידי גילויים רגשיים באותה תדירות כפי שהם מתעוררים על ידי עזובה.
גם השחקנים צורחים, ואף אחד לא יותר טוב מקולט. היא עוברת משביר לוולקני בטווח של רגע, ממוקדת בצורה מפחידה עד כמה עוצמתה (והרסנית) יכולה להיות אהבה של אמא. קשה לתמרן את חוסר הוודאות והאומללות שאנני שומרת עליהן ועדיין גורמות לה סימפטיה, אבל קולט מצליחה בכך, ונותנת הופעה שמקפתה את הסרט לממלכה חדשה לגמרי של ייסורים. וולף, הידוע בעיקר בזכות תפקידו ב-Nicolodeon'sלהקת האחים העירומים, נותן את ההופעה המרשימה ביותר שלו עד כה כבן שנאבק ברעיון שהאדם האחד בעולם שנועד להגן עליו עלול למעשה להוות סכנה עבורו.
אם יש משהו למצוא בו פגםתוֹרַשְׁתִי, זה בעניין שמכשיל את רוב סרטי האימה, אם לא את כולם. המפלצות שרודפות אותנו תמיד קצת פחות מפחידות כשמוציאים אותן לאור - הן הגרוע ביותר שלהן כשנותנים אותן לדמיון. כשהסרט מגיע למסקנה הגיהנומית שלו - כשרכבת ההרים צונחת - הוא יורד מהפסים במידה שהיא מדממת יותר מכל מה שקדם לו, אבל לא ממש מצליח להשתוות אליו מבחינת אימה רגשית צרופה.
ובכל זאת, איזו זוועה זו.תוֹרַשְׁתִיהוא סרט שניתן לצפות בו מבין האצבעות, ולהישא הביתה כתחושת אי נוחות מתחת לעור.
תוֹרַשְׁתִייוצא עכשיו בבתי הקולנוע.
קארן האן היא סופרת שבסיסה בעיר ניו יורק. עבודתה מופיעה ב-Vox.com, The Atlantic, SlashFilm ו-Vulture של מגזין ניו יורק.
