סרטי חולית של דניס וילנב יכולים להיראות כמו תוכחה לעידן השטויות של הוליווד. הם רחוקים ככל שאתה יכול להגיע מכלל מארוול שאף מצב אינו חמור כל כך, אין הימור כל כך גבוה עד שלא ניתן לנקד אותם על ידי איסור פרסום חכם ומודע לעצמו. אלה סרטים חגיגיים ורציניים, שעוצבו על פי אפוסים קולנועיים קלאסיים כמולורנס של ערבובכוונה להעביר את החזיונות המוזרים של ספרי המדע הבדיוני של פרנק הרברט בצורה ישרה ככל האפשר.
למעט, עבורחולית: חלק שני, נראה שווילנב ומשתפי הפעולה שלו הבינו שקצת ריחוף מרחיק לכת. אחת הסיבות שהסרט הזה הרבה יותר מהנה מהראשון - לצד המבנה הדרמטי האחיד והמכוון יותר שלו, והעובדה שהוא לא שוחרר באמצע מגיפה - היא שווילנב מצאה איך לשחרר אותו לעלות מעט מבלי לנקב את מצב הרוח. עם הרבה מעבודת בניית העולם בעלת החזון כבר בוצעה, הוא יכול היה להרשות לעצמו (או, אולי, אמרו לו ראשי אולפנים) לפזר קצת יותר קטעים חביבים על הקהל.
זה ניכר בשני התפניות הזכורות ביותר של הסרט: סטילגר של חוויאר בארדם, ופיד-ראותה הארקונן של אוסטין באטלר. זה יהיה לא הוגן לקרוא להם מחנה, אבל שני השחקנים האלה מביאים סגנון הופעה חי וגדול שיכול להחזיק את עצמו בין הגרנדיוזיות של התמונות של וילנב או הבום והקשקושים של הציטוט של הנס זימר. הם עושים יותר מאשר להחזיק את עצמם, למעשה - הם מדגישים סרט מונוליטי סחוף רוחות עם נימה נחוצה של כיף ורשעות.
בארדם הוא ההפתעה הגדולה ביותר שלחלק שני, ולו רק בגלל מעט על ההופעה הסטואית שלו בחלק ראשוןהיה מוביל אותך לחשוד שהוא ישחק את סרט ההמשך לחוץ וחחח. סטילגר הוא עדיין המנהיג הקריר והאמיץ של הפרמנים, אבל בארדם מבהיר את הדמות עם קצת חוזר על אמונתו הפנאטית שפול אטריידס (טימות'י צ'לאמט) הוא הליסאן אל גייב, דמות משיחית שניבאה לספק חירות לפרמנים.
כְּמוֹדמות מחיי בריאן של מונטי פייתון, סטילגר קופץ על כל ראיה, סותרת ככל שתהיה, לכך שפול הוא הנבחר - מבחירתו במואד'דיב, עכבר מדבר זעיר, כשם הלוחם שלו בפרמן ("זה מושלם!") ועד להתעקשותו שהוא כן. בכלל לא ה-Lisan al Gaib ("רק ליסאן אל-גייב תהיה כל כך ענווה!"). העיתוי הקומי של בארדם ושכנועיו פעורי העיניים והאמינים מורידים תמיד את הבית; זו בדיחה כל כך טובה שהיא יצאה ישר מהסרט והפכה למם.
אבל בארדם לא לועג לסטילגר. הצורך הנלהב של הדמות להאמין הוא נימה של אופטימיות אנושית חסרת תקלות אך נוגעת ללב בסרט העוסק לעתים קרובות יותר בשיימינג פוליטי כל כך מושרש עד שהוא משתרע על פני מאות שנים. אנחנו צוחקים על סטילגר, אבל זה צחוק נעים של הכרה והזדהות - אנחנו מעדיפים להיות הוא מאשר כמעט כל אחד אחר בסרט.
זה לא נכון לגבי המבצע הבולט האחר, שקיים בקצה השני של הספקטרום של ארכיטיפים קולנועיים מ"דוד אהוב". בתור פיד-ראותה, באטלר הוא רוע טהור ומצויר: תינוק הנפו הסדיסט והמפונק של אימפריית הרקונן המרושעת. באטלר ירהחולית: חלק שניבערך באותו זמןאלביסהיה בבתי הקולנוע, אבל לפני פריצת הדרך שלו הופעתו בסרט ההוא סחפה אותו עד למועמדות לאוסקר, והרעב שלו לעשות רושם מקרין מהמסך.
לזכותו ייאמר שהוא לא מנסה להשקיע בפיד-ראותה ניואנסים או מורכבות פסיכולוגית. הוא מבין שהמשימה היא איקונית, דו-ממדית, ממש נבל קולנועי בשחור-לבן. הביצועים עוסקים יותר במראה ובגופניות מכל דבר אחר. המסגרת הרזה של באטלר לובשת היבט עכבישי; הוא זז ומכה ברשעות מחליקה בסצנות הקרב. שֶׁלוֹמראה ילד יפההופכים על ידי כובע גולגולת חלק שיורד מעל גבותיו למשהו דוחה במערומיו - מבלי לאבד את איכותם המגנטית.
תמונה: Warner Bros. Pictures
השינוי הנועז ביותר של באטלר הוא קולי, עם זאת: חיקוי מוזר של המבטא, האינטונציה והניסוח של חברו, סטלן סקארסגארד. (סקארסגארד מגלם את דודו של פיד-ראותה, הברון הרע הגדול ולדימיר הרקונן.) עושה רושם של שחקן אופי אגדילפנים שלהםהוא בחירה מצוינת לשחקן צעיר לעשות בסרט גדול ועתיר הימורים, וזה יכול היה להשפיע לאחור, אבל זה משתלם גם בצורה דרמטית - מראה כיצד הדוד של פייד-ראותה עיצב אותו בדמותו שלו - וגם כמו סוג של אפקט מיוחד למשחק. זה מצמרר, מוזר וחיזרי, כמו גם מחווה נועזת בצורה מבדרת בפני עצמה. כמו כל כך הרבה הופעות של נבל סרטים נהדרים, הפייד-ראוטה של באטלר מלא בהנאה בצורה שהיא ממש על הגבול בין מצחיק בכוונה ללא כוונה. (סקארסגארד היהבהחלט דגדג מזה.)
יש עוד הופעות נהדרות בחולית: חלק שני- צ'אלמט ורבקה פרגוסון חולמות שתיהן טרנספורמציות אופי סבירות ומטרידות במהלך הסרט. זנדאיה, בינתיים, מצהירה בשקט אך בטוחהנשמה של הסרטבהופעת כוכב אמיתית. אבל הבשר המיושן של באטלר ובארדם פשוט קופץ מהמסך. הם בדיוק מה שאתה צריך מדמות משנה באפוס מונומנטלי: כמה גדולות מהסוג השחקני, כדי להתאים את הענק של כל השאר.
