Illix.run

אבל אחרי קצת יותר משעה אחת עם המשחק אתמול בלילה, אני שרה מנגינה אחרת. והשיר שלי אבוד בין הרוחות המייללות של עולם עצום, ריק וקטלני לחלוטין.

אלו שלושת החיים הראשונים שלי בהםהאפל הארוך.

הדבר היחיד שאני יכול לראות זה את הנשימה מול הפנים שלי וחצי תריסר עצי אורן גבוהים סביבי. חייב להיות ירח מלא, אבל האור המפוזר מתקשה לעבור דרך העננים הנמוכים. אני על צלע גבעה וקפוא קר.

אני הולך כמה צעדים ואז מסתובב כדי להבין. נקודת ההתייחסות היחידה היא הצעדים שלי. אני מחכה רגע לראות אם הם ייבלעו על ידי סופת השלגים הנופלת מסביבי, אבל נראה כאילו כיסוי העץ מונע מהם להיסחף.

אני שומע את קולה של הדמות שלי באוזני, דוחף בי למצוא מחסה. אבל הרוח כל כך עזה שאני צריך להיכנס להגדרות המשחק רק כדי שאוכל לשמוע את עצמי מדבר.

נע בירידה אני מקווה למצוא קרחת יער, סלע, ​​כל דבר כנקודת התייחסות.

מרחוק נעה צורה כהה. עיניים ירוקות מביטות בי בחזרה. הזאב מתנפל, מצמיד אותי לקרקע ואני נאבק עם השליטה הזרה שמנסה להתגלגל משם.

המסך שלי מתמלא בהבזקים של לסתותיו, עיניים ירוקות נושפות אליי.

אני מת את המוות הראשון שלי.

זה קל. אולי לקראת עלות השחר. הצללים ארוכים, אבל בלי מצפן אני לא יכול לדעת לאיזה כיוון הם מצביעים. אני למעשה מוצא את עצמי לוחץ על כפתור ה-O, השעות הרבות שביליתי במנוע הארמה בבדיקת הזמן מתבררות כאן כחסרות תועלת לחלוטין. כמו החיים האחרונים שלי, אני על צלע גבעה, אבל העצים קרובים יותר זה לזה ומגלש דק וסלעי מוביל מטה והרחק.

בזמן שאני הולך, המצנח נפתח לאזור של היער שנכרת. כרטיס כותרת צץ: "Clearcut." כנראה שהמפה בפניםהאפל הארוךהוא סטטי, או לפחות מיקומים מסוימים כן.

אני לוקח רגע לסקור את הסצנה. בערך 300 מטרים משם אני יכול לראות עוד זאב שוטט ולרשום כדי להתרחק ממנו. משמאלי גול גדול חופר על קו העצים. ישר מולי יש שביל המוביל למעלה. אני הולך ישר אליו, סוקר את ערימות העצים תוך כדי.

השביל מתפתל במעלה גבעה תלולה, וחוזר על עצמו. יש גדר עץ לאורך הגבול שאומרת לי שאני במקום יחסית מתורבת. אבל השביל נשחק. נראה שקטעים ממנו נופלים במורד הגבעה, לוקחים איתו חלקים מהגדר.

לפני שאני יודע את זה נקעתי את הקרסול. רצתי ואחד הקטעים של השביל הנשחק הכשיל אותי. המצלמה שלי מתחילה להתנועע בקצב מסונכרן עם ההליכה השבורה שלי.

בראש הגבעה נמצא תצפית ייעור, מיקום נוסף בשם. אני מטפס על המגדל, פותח את הדלת ומוצא אותה נטושה. יש כיריים לבטן, קצת טנדר וערכת עזרה ראשונה. בפנים אני מוצא תחבושת דחיסה ומוסיף אותה למלאי שלי.

בפנים לא חם לי יותר, ומצבי עדיין יורד מעבר ל-80 אחוז. אני צריך להדליק אש ומהר.

חזרה במורד הגבעה, קרסול שבור והכל, אל ערימות העצים. אבל בולי העץ גדולים מדי בשבילי להעלות בחזרה את הגבעה. לאחר לחיצה על מקש Tab והעליתי את תפריט ההישרדות שלי, אני מבין איך לחפש עצים, אבל הדבר היחיד שאני יכול למצוא הוא עוד דק.

הלילה מגיע מהר. בחזרה במעלה הגבעה אל התצפית אני סורקת שוב את החדר. מתחת לשולחן מסתתר בול עץ ארז. אחרי שלושה ניסיונות, ואחרי שניצלתי רבע מהגפרורים שלי, יש לי אש. המצב שלי משתנה מקפיא לקור. נוחות קטנה.

בתפריט ההישרדות שלי אני מבחין במשהו מעניין. כשאני מתחמם, אני מתחיל לשרוף פחות קלוריות. כשאני לא רועד הגוף שלי מסוגל יותר להניע את עצמו קדימה. בלי הרבה מה לעשות, בבטחה, באמצע הלילה אני מקליק על מיטת הקומותיים וישן שמונה שעות.

בבוקר אני מתעורר מיובש. מצבי ירד מאמצע שנות ה-80 עד שנות ה-20 הגבוהות. אני מזנק מהמיטה, וזז מהר ככל שאני יכול בחזרה במורד הגבעה. במקום שבו ראיתי את הדול ביום הקודם, אני מגלה שיש כביש גישה. לאורך הכתף אני מוצאת תיק גב, ובתוך פחית אפרסקים.

אבל בלי פותחן קופסאות אני לא יכול לאכול. אני שוב קופא. אני מיובש. ועכשיו אני מת מרעב.

אני מת את מותי השני.

החיים השלישיים שלי מתחילים באגם קפוא. יש בקתות עץ בכל מקום. אני פשוט לא מאמין למזל שלי.

אני מסוגל לשפוך במהירות סודה, חטיפי ממתקים וכמה פחיות אוכל מבתי דיג קרח הפזורים באגם. לאורך קו החוף אני אפילו מוצא בניין משרדים, כולו לבוש מבפנים כמו משרד במחנה. זה בטח המקום שבו הם משכירים נכסים כשמזג ​​האוויר טוב.

יש פה עץ. ונוזל מצית. להדליק מדורה זה קל, ותוך זמן קצר אני מספיק חם כדי לישון כל הלילה בלי להתעורר רועד ומורעב.

אבל בשלב זה אני מתקדם מהר מדי. בתור שחקן של המשחק אני מדלג על שלבים, לא קורא את כל המידע שמוצג לי. אני מתחיל להיות חמדן.

אני רוצה אקדח. חייב להיות כאן אקדח איפשהו.

יצאתי לדרך, נושאת איתי הכל מהבקתה אל הקרח. האור העמום של הבוקר משרטט את העצים לאורך קו הרכס על פני האגם. אבל אחרי שהלכתי כמה מאות מטרים הם קורצים החוצה.

זה לא עלות השחר. זה שעת ערב.

נכנסתי לאמצע אגם, באמצע הלילה, בלי שום דרך להגן על עצמי.

אני מגשש במלאי שלי אחר אור. יש מנורת שמן שהוצאתי ממשרד המחנה ואני מדליק אותה. זה נותן לי אולי 10 מטרים של זוהר כתום מהבהב סביבי. זה חם.

אני מסתובב, רק כדי לגלות שטביעות הרגל שלי התפוצצו. לגמרי איבדתי את חוש הכיוון. אני מתחיל לרוץ, נואש להגיע לקו החוף. אם אני אעקוב אחריו אני בטוח אגיע למקלט. היו כל כך הרבה מהם לפני שהחשיך.

זאב מיילל מרחוק. עוד נוהם. זה עליי עוד לפני שאני יודע מאיזה כיוון זה הגיע.

כשאני מת את המוות השלישי שלי מתחיל לרדת שלג.

האפל הארוךנמצא בשלב אלפא של ארגז החול שלו, מצב טרום-שחרור הכולל טקסט מציין מיקום וגם חסר לחלוטין את מצב הסיפור שלו לשחקן יחיד.

אבל ממה שראיתי, זה מבטיח. הסביבות עצומות. סגנון האמנות מתוחכם, והתאורה לא פחות מיפה. לא חוויתי קריסות ולא באגים שיכולתי להבחין בהם.

בתור חובב משחקי הישרדות ותיקים, אני יכול להגיד לך את זה רק שעה אחת לתוךהאפל הארוךאני מופתע מהפוטנציאל שלו. אני אעקוב מקרוב אחר ההתפתחות מעתה ואילך.