קרימזון פיקעשוי להיראות כמו סרט אימה. יש בו דברים של סרטי אימה: הבמאי גיירמו דל טורו, לפי הדיווחים, לקח קיצוץ בשכר כדי לשמור על חזון חזק של הסרט ולשמור על דירוג R, ויש כמות די משמעותית של חומר ודם, יחד עם רוחות רפאים ואחוזה רדופת רוחות. .
אבל זה לא באמת מהקרימזון פיקהוא. הבעיה, אם כן, היא שהוא אף פעם לא באמת מחליט מה הוא רוצה להיות.
קרימזון פיקנפתחת עם אשת החברה מניו יורק אדית קושינג (מיה וסיקובסקה) שמסבירה שהיא תמיד ראתה רוחות רפאים. הסרט חוזר להלוויה של אמה, מה שמוביל למה שמוצע להיות הביטוי הראשון של המתנה הלא רצויה שלה. כמה עשורים מאוחר יותר, אדית היא סופרת צעירה לעתיד, משועממת ממלכודות העושר והפריבילגיות שאביה גידל אותה בתחילת המאה העשרים.
היכנסו לתומס שארפ (טום הידלסטון) ואחותו לוסיל (ג'סיקה צ'סטיין), אריסטוקרטים אנגלים בחיפוש אחר הלוואה מאביה של אדית על מנת להחזיר את משפחתם לשגשוג. הטרגדיה "מסתורית" מכה עד מהרה, ואדית מוצאת את עצמה נשואה טרייה לתומס והולכת לבית האבות שלו ושל לוסיל, אלרדייל הול, השוכן רעוע תחת משקלם של סודות המשפחה.
זה נדיר שטריו של מובילים מוכשרים כמוקרימזון פיקניתן להם כל כך מעט לעבוד איתם. ואסיקובסקה נראית בעיקר כואבת ומבולבלת. להידלסטון היו שורות אמינות יותר להעביר כאל נורדי בסרטי קומיקס, ולעולם לא נראה שהוא מגייס את המהומה המתאימה כדי לגרום לדיאלוג העץ של התסריט לחירש הטון לתפקד. ג'סיקה צ'סטיין היא נקודת מוצא מהורהרת שכמעט מחזיקה דברים יחד, אבל לא ניתנו לה הזדמנויות רבות לזרוח; לעיסת הנוף שהיא נותנת לה הוא גולת הכותרת בסרט שנעדר מהם במידה רבה.
מיד, אני מודה בזהקרימזון פיקהוא סרט יפהפה - עינו של דל טורו חדה ומבחנה כתמיד, מעוררת זיכרונות שלהמבוך של פאן, והסרט מפגיש את הבמאי עם צלם הקולנוע דן לאוסטן, שדל טורו עבד איתו עללְחַקוֹתלפני כמעט 20 שנה (ומי גם ירההיל השקט).
זה סרט שכיף לראות בו, אבל הוא מטעה. למרות הרוחות, הדמים והדם,קרימזון פיקאין לו פחדים, כי אין מתח. העדינות, הרמזים והקנטות שסרטי אימה יעילים משתמשים בהם כדי ליצור טרור, אין בשום מקום. רוחות רפאים לא מתגנבות. לא נטען שהם יהיו שם או לא. הם צווחים ומייבבים ונכנסים ישר לפרצוף של אדית, כמעט מכים אותה על הראש עם כל מסר מסוים שיש להם עבורה.
העדינות הזו חסרה גם במקומות אחרים. אלרדייל הול ידוע בשם "פסגת ארגמן" מכיוון שירד שלג גורם לחימר האדום באדמה לדמם ארגמן עמוק כלפי מעלה, מה שגורם לשטחי האחוזה להיראות מכוסים בדם. זה בית שמתפרק בגלל ריקבון מוסרי, שבו האדמה ממש מדממת.
כל מטאפורה פוגעת בעדינות של פטיש. אירועים אינם מרגישים אורגניים, ודמויות אף פעם לא מבוססות מספיק כדי שהתגובות שלהן ירגישו טבעיות או אמינות. דברים פשוט, בערך, קורים.
ככל שזה מתקדם,קרימזון פיקאלא מנסה במפורש לבנות משולש סבוך של מערכות יחסים ורצונות בין אדית, תומס ולוסיל. מתביישת לצאת ולומר, פחות או יותר, את זהזה מסובך, הסרט לא מצליח לעשות שום עבודה אמיתית שמסבירה למה מישהו מרגיש משהו עד מזבלה מסיבית של אקספוזיציה לקראת סוף הסרט.
אבל הכישלון הגדול ביותר של הסרט טמון ברומנטיקה שלו. מערכת היחסים בין אדית ותומס, כל הסיבה לכךקרימזון פיקקיומו של זה לא ייאמן לחלוטין. ואסיקובסקה לא רק חסרת מושג כמו אדית; היא אף פעם לא מביעה שום רצון ממשי למשהו מסוים, באמת, מלבד לעזוב היכן שהיא במקרה נמצאת בכל רגע נתון. התסריט מסביר עד כמה תומאס של הידלסטון יעיל בפיתוי, אבל הדמות לא יציבה, הדיאלוג שלו מעורפל וחסר אונים.
כל עניין מעשי ואישי של תומס דורש שהוא לא מרגיש שום דבר כלפי אדית, וכדי להתגבר על זה ביעילות, צריך להיות אינדיקציה כלשהי מדוע אדית שונה - מדוע היא היוצאת מן הכלל בכל קיומו. הייתי מסתכל על כמה מבטים נוקבים, להט, כל דבר, אבלקרימזון פיקעושהגאווה ודעה קדומהנראים כמו האירוטיקה של אנאיס נין בהשוואה.
לסיפורים צריך איזשהו מתח או קונפליקט לא פתור, ולסיפור האהבה לכאורה בין תומס לאדית אין אף אחד מהם. בהיעדר היסטוריה והצדקה דלה למעשיהם, אין הרבה חקירה של מה גורם לשניהם לתקתק. אין רצון שהם/לא ימתחו, אין שאלות בכלל, באמת. ולהידלסטון ולוואסיקובסקה יש אפס כימיה רומנטית, משהו נחוץ נואשות לאור המשקל שהעלילה שמה על כל אחת מהדמויות שלהם כדי להתנגד לרומן המדובר.
יש סצנה בשלב מוקדםקרימזון פיקשבו אדית מנסה למצוא מוציא לאור לכתיבתה. אדית, שיש לה עניין עם מרי שלי, מסבירה שהיא לא כותבת סיפורי רפאים - היא כותבת סיפורי אהבה שיש בהם רוחות רפאים.
הסצנה הזו מוזרה בין השאר כי היא מרגישה קצת כבדה באקספוזיציה. אדית פשוט... מציעה את המידע, כאילו במחאה. ואחרי סיום הסרט, זו הסצנה שהכי דבקה בי, כי בדיעבד זה מרגיש כמו מחאה, הגנה על סרט שלא עובד בתור מותחן, סרט אימה או רומן.
