אזהרת ספוילר.
פרקי אמש שלמשחקי הכסלא סתם הניע את הסיפור, הוא הניח את ידו והראה לנו מה היא צפויה להיות העלילה לתזכורת של התוכנית, בשלמותה.
יש לנו את טיריון ודאינריז מדברים על איפה ואיך לשלוט; והקשר הזה פרח במינימום מהומה. הם מיד ראו את הערך זה בזה והשיחות, על יין כמובן, היו מעניינות בדיוק כפי שקיווינו.
סוף סוף יש לנו את סרסיי במצב שהיא לא שולטת בו בדרך כלשהי, והאופן שבו התוכנית משפשפת את אפנו בהשפלה מרגישה כאילו שופטים אותנו על כמה רצינו שהדמות הזו תזכה לעלות. זה מה שרצינו לראות, נכון? אבל אלוהים, זה מכוער.
אפילו מצבה של סאנסה השתנה עקב ידיעתה שאחיה בחיים. גם אם זה לא יעזור לה במצבה הנוכחי, יש קצת תקווה לשם משפחתה, ותחושת מטרה. היא תוכל למצוא את משפחתה, אם היא תמצא דרך לצאת מווינטרפל.
ואז יש לנו את הקרב האחרון הזה. חרא.
הבהייה למטה
אנחנו בשלב התוכנית שבו אפילו מעריצי הארדקור של הספר זוכים להיות מופתעים, והקרב האחרון בסוף הפרק הזה לוקח הרבה סצנות ורעיונות מהספרים ומפגיש אותם לתוךעימות ישיר שלא קורה בחומר המקור.
אבל זה עובד, וזה עובד טוב.
שום דבר כבר לא אקדמי עבור Wildlings או Jon Snow. הם ראו את ההולכים הלבנים ומה הם יכולים לעשות.זֶההוא האיום, וזו האימה שהוא מבטיח. גל על גל של אויבים אל-מתים שזורמים על פני מרחקים עצומים ושורדים נפילות אכזריות רק כדי לתקוף את המטרות שלהם. אנו רואים חברים שנפלו שנאלצו לקום כדי להצטרף לצבא ההולכים הלבנים.
אנו למדים שפלדה וליריאנית טובה כמו זכוכית דרקון בהרג את האחרים, מה שאומר שדמויות עם כלי נשק בעלי שם מחזיקות פחות או יותר את חרבות האור של הסדרה הזו. זה הכל חומר שמשנה את המשחק, ועכשיו אף אחד שהיה שם לא יכול להעמיד פנים שהוא בורות.
אנחנו יודעים שלהלוויינים הלבנים יש מבנה פיקוד, וג'ון בהה למטה באחד המנהיגים שלהם. לא הוחלפו מילים, ולא היו הבנה של מטרות. הדמויות האנושיות בהארדהום פשוט ניסו לברוח.
להליכונים הלבנים, לפחות עד כה, אין מניע מובן מלבד להרוויח יותר מעצמם ולכבוש את הארץ. אם כבר, הקרב בהארדהום הוא תצוגה מקדימה של מה ששאר העולם יחווה, וזה הדבר היחיד שטיריון ודאינריז לא יוכלו לצאת ממנו בפוליטיקה.
שזו דרך מהנה להעלות את ההימור, ואז להעלות אותם קצת יותר. הצפייה בג'ון מנסה לשכנע את הווילדינגס לבוא דרומה מהחומה הייתה רגע מתוח, שהוגבר עוד יותר על ידי הענק הנוהם והמפחיד שכופף בפינה. שום דבר לא מונע מהם להרוג את ג'ון ולחזור ליומנם, וההפסקה הארוכה הזו כבר תהיה סצנה נהדרת בפרק עמוס אחרת. העובדה שזה מוביל לקרב נואש נגד ההליכונים הלבנים וצבא המתים שלהם מחמירה הכל.
העונות המוקדמות שלמשחקי הכסנהג להתענג על הטבע האפור של העולם הזה, שאף אחד אינו טוב או רע עד הסוף, ושכוונות כנות עשויות להיות דרך קצרה אל החרב. העונה הזו השקיעה זמן משמעותי בבניית הרעיון של "טובים" ו"רעים", והסצנה האחרונה של ג'ון והווקר הלבן מביטים זה בזה מעבר למים היא מדהימה מבחינה ויזואלית, אבל היא עדות יותר לכך איך הדימום מוציא את העדינות מהתוכנית.
זה אולי לא דבר רע, זה כנראה אחד הפרקים המבוימים והמרגשים הטובים ביותר שהסדרה סיפקה אי פעם ואנחנו נשארים נרגשים לכמעט כל האלמנט העלילתי שייכנס לתמונה, אבל כדאי לציין ש- Game of Thrones מתרחק מהצגה שמשחקת בטרופי פנטזיה והופכת למופע שמונחה על ידם.
נותרו שני פרקים העונה, והשעה הספציפית הזו עשתה עבודה מדהימה והשקיעה אותי מחדש בתוכנית שקיבלה החלטות גרועות יותר ויותר. הרעיון של דאינריז "לנתץ את הגלגל" שאפשר למשפחות הגדולות להתגלגל על העם הפשוט הוא רעיון טוב, ומתאים למה שאנחנו יודעים על סגנון השלטונות שלה, אבל יש איום אחר, אפל יותר באופק, שידרוש הרבה יותר מאשר אהבת האנשים לפתור.
ידענו שהחורף מגיע, אבל בפעם הראשונה ראינו מה זה יכול להיות אומר.
משחקי הכס: "בני החורף"
