רונג'ה, בתו של השודדהמסע הראשון של סטודיו Ghibli לטלוויזיה, ולמרות כמה מהקסם של אולפן האנימציה האייקוני שמסתובב, זה מרגיש שהוא חסר משהו.
ראיתי את ארבעת הפרקים הראשונים של התוכנית החדשה של Ghibli, שנעשתה בשותפות עם Studio Studio Polygon (אין קשר) וכעת היא זמינה לזרם באמזון. המופע מדגיש נושאים שהופכים את סרטי Ghibli למרהיבים: ילדה צעירה שמנסה למצוא את דרכה בעולם, תחושת זהות עצמית, חשיבות המשפחה והפולקלור. אבל למרות כל המרכיבים להכין את המופע המושלם,רונג'הנופל שטוח.
המפתח לכל סרט Ghibli המצליח הוא היכולת לא רק להאמין בדמויות, אלא להזדהות איתן. למרות שרונג'ה ומטיס אנשים מעניינים, חכמים, אין להם את אותה נוכחות כמו צ'יהירומרוחקאו כמו סן מ-הנסיכה מונונוקו זה מרגיש כמורונג'ה, בתו של השודדמנסה לחלוק כבוד למורשתו של הבמאי לשעבר היאו מיאזאקי במקום להבין את דרכו שלו.
במילים פשוטות,רונג'המרגיש ריק, בטל מכל לב אותנטי ואמיתי.
רונג'המספר את סיפורה של ילדה צעירה שנולדה למשפחת גנבים. כשהיה ביער שנמצא ממש מעבר לחומות הכפר שלהם, רונג'ה פוגשת את בירק, בנו של חבורת השודדים המתחרים של אביה. בירק ורונג'ה מפתחים ידידות, אך זה נבדק כשמגיעים לתמונה אמונים משפחתיים. למרות שברק ורונג'ה רוצים להמשיך להתראות, הם מודעים למערכת היחסים הקפואה שיש לאבותיהם זה עם זה, וזה דרך זהרומיאו ויוליה-הקלד נאבק בזהרונג'המוצא את הדרמה שלה.
הנושא של המשפחה והנאמנות הוא בלב כל פרק. בטייס, מאטיס נמצא באמצע מארב על מטייל עשיר כשהוא מקבל את הידיעה שאשתו יכולה להיות בעבודה. הוא ממהר הביתה, ממש מעלה את עצמו כשהוא מירוץ במדרגות, ומבלה את מעט זמן הבא בקוצר רוח בהמתנה לילדו שייולד. ברגע שהיא, רונג'ה לוכדת את ליבו, והפרק הבא מתמקד בקשר שנבנה בין מאטיס לבתו.
חשוב שהסטודיו ג'יבלי יוביל עם החשיבות המודגשת של מערכת היחסים הזו של אב-בת, מכיוון שזה מה שבסופו של דבר מוביל לנושאים בין השניים. רונג'ה היא אישה בעלת רצון חזק כמו אמה, ומטיס היא מישהו שלא היה רגיל להתווכח איתו. הוא מפקד ראש, וזה לפעמים משחק בסגנון ההורות שלו. עם זאת, הגישה העקשנית של רונג'ה גורמת לענווה ההולכת וגוברת של אביה וללמוד שהוא לא יכול לשלוט בכל דבר, במיוחד את ילדו שלו.
זו דינמיקה של מערכת יחסים מעניינת לראות את המושמע, אבל זה מה שהופך את האופי המפואר אחרת של הסדרה מאכזב עוד יותר. הנושא המשפחתי הזה הוא כזה שמעריצי Ghibli יכירו אותו אם הם ראו סרטים כמומעלה על פופי הילו לפני שפרש, הייאו מיאזאקי היה אדון בכתיבת דינמיקה משפחתית מורכבת, וזה מרגיש כמו בנו גורו, שבייםרונג'ה(ופופי היל), מנסה להעתיק את אותה טכניקה, אך להועיל מוגבל.
זה הנושארונג'העוסק בכל ארבעת הפרקים שצפיתי בהם. כל מה שקשור לזה צורח אמולציה של העבר של ג'יבלי. בעוד שהרגעים הקטנים של הסטודיו הקלאסי Ghibli עשויים לפייס חלקמה.זה לא משאיר אותך נרגש לצפות בפרק הבא, וגם הסדרה לא משאירה אותך מרגיש שהוגש ברגע שזה נגמר.
לא הרגשתי מתרגש במיוחד מכל דבר שראיתי
שתיים מהתכונות הגאולות היחידות שיש למופע, אותה הערצתי באמת, הן סגנון האנימציה והמסירות לפולקלור. הקשר רונג'ה ומשפחתה יש לרוחות ויצורי היער ממלא תפקיד חשוב בסדרה, ממש כמו לעתים קרובות בסרטיו של סטודיו ג'יבלי. בחזית ההיא, גורו מיאזאקי מצליח ללכוד אלמנט שגורם לסרטי ג'יבלי להרגיש כל כך פנטסטיים מלכתחילה. הבמאי שוזר באורח אדיר באלמנטים על טבעיים מבלי להכריח אף פעם את האלמנט הסיפורי הנוסף.
סגנון האנימציה עשוי להיות קצת יותר שנוי במחלוקת עבור מעריצי Ghibli זמן רב. זה מערבב אלמנטים תלת -ממדיים ו- 2D, מה שבהחלט לקח קצת זמן להתרגל אליו, אבל מצאתי שהסגנון בסופו של דבר מרענן. רצפי הפעולה מרוויחים ממנו הכי הרבה, כפי שניתן לראות בכל פעם שמתיס ממשיך על מארב עם להקת השודדים שלו או רונג'ה עובר ביער. זה לא מרגיש מקריב כמו שחלק עשויים לחשוב לראות סגנון אנימציה חדש בהפקה של ג'יבלי, וזה משהו שאני מקווה שהסטודיו ימשיך לחקור.
נכנסתירונג'ה, בתו של השודדרוצה שזו תהיה התוכנית האהובה עלי הבאה. דיברתי באריכותכמה אני מעריץ ghibliוכמה חשוב עבודתו של האולפן עבורי באופן אישי, אבל מבין ארבעת הפרקים שצפיתי בהם, לא הרגשתי מתרגש במיוחד מכל דבר שראיתי. לפעמים זה היה מהנה, אך הוא גם סבל מתקופות של משעממות שקשה להתגבר עליו ברגע שהוא מתיישב. יש לקוות שזה משתנה ככל שהסדרה ממשיכה. נוכל להשתמש בפרויקט סטודיו Ghibli חדש וטוב ממש עכשיו.
רונג'ה, בתו של השודדזמין לזרם בשלמותו דרך אמזון פריים ברגע זה.
