דייוויד פינצ'ר הוא פרפקציוניסט בכל הקשור לאופן בו הוא מצלם את סרטיו. מנהלמועדון קרב-הרשת החברתית-גַלגַל הַמַזָלוֹת-נעלמה ילדהועוד הרבה סרטים וטלוויזיות מופעים לא רק יודעים בדיוק איך הוא רוצה שכל צילום ייראה, אלא לסגנון שלו יש דרך מוזרה להשתלט על הדרך בה אתה רואה את העולם עצמו ברגע שהקרדיטים יתגלגלו.
אתה יכול לצפותNerdWriter1פירוט מעורב של הטכניקה בסרטון שלמעלה, אך זה קשור לאופן שבו פינצ'ר עוקב אחר תנועת הדמויות בסצנה. המצלמה תמיד נעולה לפעולות והתגובות של הנושאים של פינצ'ר, שהופכים תנועות עדינות אפילו לפעולות מצלמה המשנות את אופן ההסתכלות על הפעולה.
סגנון הצילומים הזה לא יכול להיות קל על הצוות או על השחקן, מכיוון שהוא משאיר מעט מאוד מקום לאלתור. לא רק שאיש המצלמה צריך לדעת מה השחקן הולך לעשות, כל המעורבים צריכים להיות מוכנים לזוז בדיוק באותו זמן. מה שאומר שאפילו פעולות שנראות כאילו הן מגיעות מהיסוס של דמות היא למעשה חלק מריקוד כוריאוגרפי בקפידה בו כולם צריכים לנוע בדיוק ברגע הנכון.
זה משנה את ההבדל העצום. כך נראה צילום פינצ'ר לעומת צילום מסורתי יותר בו המצלמה אינה נעולה לדמות.
מה שעשוי להיות תנועה עדינה של שחקן בידי במאי אחר הופך לתנועה שמסירה את כל המסגרת. זה לא רק ממקד את הפעולה, זה מאפשר לנו להרגיש שאנחנו בתוך הראש של כל דמות. הוא לא מראה לנו מה הדמות עושה, הוא מראה לנו איך הדמות מרגישה.
מה שמעניין בטכניקה זו הוא עד כמה היא מחקה כיצד רוב המשחקים של האדם השלישי מציגים גם את עולמם בפני השחקן. המצלמה נעולה לרוב לאווטאר שלך, עם טווח תנועה צר זמין לפני שהסצינה עוברת. מה שיכול להיראות קליני ומרוחק כלפי מעריצי הקולנוע עשוי להיראות טבעי ואפילו ללא מאמץ לאלו מאיתנו שגדלו משחקים.
החדשות הרעות הן שכעת תבחין בכך בכל פעם שתצפה בסרט דייוויד פינצ'ר, והתנועות הללו מעט מסיחות את דעתך מאשר יעילות כשאתה רואה אותן מגיעות.
אבל הטריק הזה הוא חלק מהסיבה שהסרטים של פינצ'ר נראים כל כך מובחנים, ומדוע התחושה הזו רודפת אותך זמן מה אחרי שהסרט או תוכנית הטלוויזיה הסתיימה.
