העונה הראשונה שלג'סיקה ג'ונסכבש אותי. אבל אחרייותר משנתיים של ציפייה לעונה שנייה, חמשת הפרקים הראשונים של העונה השנייה של התוכנית השאירו אותי מאוכזב, והכי גרוע, משועמם.
[לְעַדְכֵּן: עכשיו כשהעונה המלאה יצאה,פרסמנו את הביקורת הסופית שלנו כאן.]
עבר זמן רב מאז שהבלש הפרטי האלכוהוליסט והמיזנתרופי של מארוול עלה למסכי נטפליקס. עונה שנייה הוכרזה בינואר 2016, אך תצטרך להמתין עד ששאר הלוח של מארוול נטפליקס יופיע לראשונה, כולללוק קייג',אֶגְרוֹף בַּרְזֶל,המענישוהמגינים, כמו גם עונה שנייה שלנוֹעָז. אחרי עונה ראשונה כל כך מתוחה ומרתקת שעצרתי רק כדי להירגע קצת, היו לי תקוות גדולות לשובו שלג'סיקה ג'ונסקְבוּצָה.
נטפליקס סיפקה לתקשורת רק את חמשת הפרקים הראשונים של העונה בת 13 הפרקים, ואני מקווה מאוד שיש משהו בקבוצת הפרקים המאוחרת יותר כדי לפצות על התחושה של חמשת הראשונים הללו איטיים וחסרי סיכון.
בעיית הליבה עם ההתחלה שלג'סיקה ג'ונסהעונה השנייה פשוטה: חסר לה אנטגוניסט ברור להשוואה לקילגרייב החלקלק והמפחיד של דיוויד טננט. הוא היה השילוב הנדיר של דמות שיכולה להוות איום ערמומי גם כשהיא לא נוכחת, בגילומו של שחקן ששכנע אותך שהוא מרגיש קורבן, אבל אף פעם לא מבקש ממך להזדהות איתו. אפילו זה מרגיש מוזר להודות - שתוכנית על אישה שמתגברת על המתעלל שלה מרגישה אבודה בלעדיו.
בהיעדר סכנה מתמדת,ג'סיקה ג'ונסהעונה השנייה מחליטה להתמקד בסיפור מקור גיבור העל של ג'ס, ובסערה הפנימית שלה בעקבות מותו של קילגרייב בידיה הסופר חזקות. ג'סיקה דואגת שהיא הפכה למפלצת - והתוכנית אכן מוכיחה את עצמה, כמעט מיד, למה אפשר להרגיש כמו מפלצת על הריגת אנס/רוצח סדרתי לחלוטין - וכל מה שהיא חופרת על העבר שלה פשוט גורם לה להרגיש יותר מפלצתי.
אם העונה הראשונה הייתה כולה על חרדה, זו היא על כעס. ג'סיקה מרגישה שהיא מאבדת שליטה על עצמה ועל המוסר שלה, אחרי עונה של נסיונות לשלוט על חייה שלה ממפלצת אמיתית. "בכוח גדול", משמיעה דמות אחת, בשורה שאני מקווה שהייתה לפחות קצת לשון הרע, "מגיעה מחלת נפש גדולה". ההצגה קובעת שוב ושוב את המחיר הנפשי של התמודדות עם יכולות על טבעיות, בין אם יש לך אותן ובין אם פשוט נתקלת בהן.
אבל כל ההימור האישי הזה אומר בהכרח הימור נמוך יותר. גורלה של ניו יורק, או של מניעת קילגרייב מלהיות קורבן בדרכו לאורך שארית חייו, מסתמן הרבה יותר גדול ומפחיד מהמטרות האישיות של ג'סיקה. זה נכון במיוחד אם ההימור האישי שייך לדמות שאינה סימפטית במיוחד - וג'סיקה ג'ונס תמיד התריסה לאהדה, בתוך ומחוץ לקומיקס. זה הופך אותה לנדירה בקרב גיבורות נשים, אבל אפילו בתור מעריץ גדול שמוכן לראות אותה מתבאסת, נמאס לי לראות את הילדה שלי עושה את אותן טעויות שוב ושוב.
הפרקים הזמינים לעיתונות הציגו תוכנית שסיפרה את סיפורה לאט מדי, וסיפור שהיה קשה להיות מושקע בו. אני יכול להודות: אני אחזיק את זה עד הסוף, בגלל הרצון הטובג'סיקה ג'ונסנקנה עם העונה הראשונה שלו. וגם בגלל שהפרק החמישי הראה קצת עלייה, בכך שסוף סוף נתן לנבל שלנו את הזמן והמרחב להפחיד כמו שצריך את העולם.
אבל אני לא רואהג'סיקה ג'ונסהעונה השנייה ניצחה את כל מי שהיה פושר לגביה הראשונה - או כל מי שדילג עליה לגמרי. אני מעריץ גדול, ואפילו אני עזבתי את חמשת הפרקים הראשונים האלה כשתהיתי מה בדיוק קרה לסדרה שאחזה בי ומעולם לא הרפתה ב-2015.
