עשרות סרטי גיבורי על הגיעו והלכו מאזהמדהימיםהסרט יצא בשנת 2004, ובכל זאתפיקסארהסרט נשאר - אם לאאת- פרגון של הז'אנר.
יש כאן אלכימיה מסוימת: בראד בירד הוא אחד הבמאים היחידים בדומה לסטיבן ספילברג בכל הנוגע להפיכת קטעי פעולה לדינמיט מוחלט. הבימוי שלו ללא דופי, ממסגר כל קפיצה ובעיטה כך שהעין תדע בדיוק לאן ללכת, ומתודלק על ידי רעיונות ולא רק מההכרח להגיע מנקודה א' לנקודה ב'.
שלבו את הרגישויות שלו עם ניקוד של מייקל ג'יאקינו, שלא רק מחקה את ג'ון בארי (שקלע 11 מהנקודותג'יימס בונדסרטים ונפגש עם בירד על הלחנה לסרט) אבל הוא מזין את האסתטיקה השמיעתית שלו דרך שיא אדרנלין ג'אזי, ומקבלים סרט ש-14 שנים אחרי, עדיין מסתובב סביב בני גילו. הצבעים כולם קופצים, התוצאה מלאה בהוקס קליט, אין קטע תפאורה אחד לא קוהרנטי מבחינה ויזואלית, והדמויות כולן נוחתות. די לומר שרוב סרטי גיבורי העל שיצאו בשנים שחלפו לא ממש הצליחו בכפפה הזו.
אז איזה תענוג זהמדהימים 2, שמתחיל בדיוק מהמקום שבו קודמו הפסיק, מלא באותו וורבה.
זה לא אומר שמדובר במחסום; אמנםמדהימים 2הוא גם סיפור משפחתי בבסיסו, הוא גם גדול יותר בקנה מידה, וכתוצאה מכך קצת יותר רועד. הסופר-מיקרוקוסמוס של משפחת פאר - פלוס פרוזון (סמואל ל. ג'קסון), כמובן - כבר לא לבד. כשחוקיותם של גיבורי-על נכנסת למחלוקת, הזוג פאר מובא במגע עם סופרים אחרים, ופוליטיקה בקנה מידה עולמי.
איפה שהסרט הראשון הוציא את האיש החזק בוב (קרייג טי. נלסון) לשטח, הפעם הגיע תורה של אמא. כשהלן (הולי האנטר) מגויסת על ידי האחים של איל התקשורת וינסטון (בוב אודנקירק) ואוולין (קתרין קינר) כדי להוביל יוזמה למיתוג מחדש של גיבורי על, בוב נשאר בבית כדי לשמור על הילדים. הוא צריך להתמודד עם ויולט (שרה וואל), שמתמודדת עם שברון לב של בני נוער; דאש (האק מילנר), שמתקשה עם שיעורי הבית שלו במתמטיקה; והתינוק ג'ק-ג'ק, שמפתח כמעט כל כוח אפשרי בבת אחת. קו הסיפור של אבא להישאר בבית אולי לא בדיוק חדשות מרעישות, אבל זה הכרחי. בירד לא הולכת בדרך המנוסה של הפיכת גידול משפחה למטלה; זה מעייף, בהחלט, אבל גיבורי העל האלה - האנשים האלה - אוהבים זה את זה, וזה דבק הכרחי לפעולה שמגיעה לאחר מכן.
כשהנבל של הסיפור נכנס לתמונה, היצירות מתגברות. Screenslaver, שמהפנט אנשים על ידי שידור דפוסים על המסכים שלהם, הוא אויב מפחיד יותר באופן מיידי בהשוואה לתסמונת הסרט הראשון, לבוש במסכה ששוללת את הנוחות שמציעה פנים מונפשות באופן מילולי ומטאפורי. העובדה ש-Screenslaver פורס ברדונים כדי ללכת אחרי הגיבורים במקום לנקוט בפעולה ישירה גם מפנה את מקומה לרצף מעקב מתוח שנקרע לכאורה מותחן ריגול או סרט אימה ולא סרט גיבורי על טיפוסי.
באופן טבעי, המרדפים והקרבות הם ההנאות הגדולות ביותרמדהימים 2. העובדה שמדובר בסרט אנימציה, והקפיצות בהתקדמות שנעשו באנימציה בעשור וחצי האחרונים, מקנים לו יתרון מובהק על חבריו. אין גבול לאן המצלמה יכולה להגיע ולמה שהדמויות יכולות לעשות.
כשהלן הולכת אחרי Screenslaver, זה כמעט מרגיש כאילו היא עלתה רמה מאז הסרט האחרון כשהיא מתמתחת וחוזרת לצורה עם נזילות משמחת שמתאימה היטב לאופנוע החדש שלה, שיכול להתפצל לשניים כדי להתאים את הצורה של הרוכב שלה. ברור עד כמה זהיר המסגור של בירד כשעוד גיבורי על נזרקים לתערובת, כאשר חוש התנועה של הסרט משתנה כדי להציג בצורה הטובה ביותר את הכוחות שלהם. קח את וויד (סופיה בוש), למשל: היא בעצם בן אדםשַׁעַראקדח, וכשהיא משתמשת בכוחותיה כדי ליצור לולאות משוב אינסופיות או לכספת דמויות ממקום אחד לאחר, הצילומים מקבלים את אותה תחושה של תנועה מושעה או מקוצרת.
ה"מצלמה" מתאימה אפילו יותר משהייתה ב-2004, רוכסת את המקום ומספקת בהירות גם כשההריסות מתחילות לעוף. לשם כך, הסרט נקי באורח פלא מעמיתיו בני זמננו - בניגוד למרק ה-CGI שסרטי גיבורי-על מתגלגלים אליו לפעמים, קל (ומרגש) לעקוב אחר האקשן בו.מדהימים 2למרות העובדה שזה טכניכֹּלCGI.
כשג'יאצ'ינו חוזר על הסיפון כדי להבקיע (רק התווים הראשונים של הנושא הראשי מספיקים כדי להזרים את הדם), החלקים האלכימיים כולם במקום. אולי הדרך הטובה ביותר לתארמדהימים 2זה לומר שיש לו אופי - הוא לא קשור ליקום גדול יותר, והחופש ותחושת האישיות המובהקת שהחופש מאפשר הם (באופן הולם, בהתחשב בנושאי הסרט) מה שעושה את הסרט למיוחד.
קארן האן היא סופרת שבסיסה בעיר ניו יורק. עבודתה מופיעה ב-Vox.com, The Atlantic, SlashFilm ו-Vulture של מגזין ניו יורק.
