חלק מהקסם של סרט גיבורי על נובע מהרעיון שאפילו האנשים הרגילים ביותר מסוגלים לדברים יוצאי דופן. זו אלכימיה המובנת מאליה - הרעב של הוליווד לסרטי קומיקס מצא שהמושג של כוח גדול שמגיע עם אחריות גדולה מוחלף על ידי כוח גדול שהוא פשוט נהדר עבור מחזה - מה שהופך סרט כמו זה של M. Night Shyamalanבלתי שביראנומליה יוצאת דופן, ועושהזְכוּכִית, המשך המיוחל, כל כך מביך בהשוואה.
יש חוט של רוך ופגיעות שעוברבלתי שבירזה מנוגד לחוסר הפגיעות שמציעה עצם הכותרת שלו, ומליהוקו של ג'ון "יפי-קי-איי" מקליין עצמו, ברוס וויליס, כגיבור המרכזי דיוויד דאן. הוא דיבור רך, לא בטוח, בודד; הקיום האפור שלו הוא ההפך ממסע הצלב הססגוני שציפינו לו. "רגעי גיבורי העל" הקלאסיים כיבלתי שביראכן מאפשר - הגילויים ההדרגתיים של דיוויד באשר לטבעו העל-אנושי האפשרי, מעשה הגבורה הראשון שלו - מרגשים על אחת כמה וכמהלֹא-סופר דיוויד נראה.
לרגעים,זְכוּכִיתמתקרב לשכפל את תחושת הנשגבות הזו. אנחנו חוזרים לדיוויד, עכשיו גיבור ערני ידוע המכונה המשגיח, כשהוא רודף אחרי קווין ונדל קראמב (ג'יימס מקאבוי), שכפי שהוצג ב-לְפַצֵל, עוברת במחזוריות של מספר אישים ברורים - ולעתים זדוניים עד כדי קניבליסטים - על מנת להתמודד עם טראומת ילדות. דוחף את שניהם יחדיו הוא אליהו פרייס היפר-אינטיליגנטי ושביר העצמות (סמואל ל. ג'קסון), הידוע גם בשם מר גלאס, האיש האחראי לתאונת הרכבת שהובילה את דיוויד לדרכו הנוכחית.
בתיאוריה, זה סיום טבעי. כדמויות, דיוויד, קווין ואליהו תלויים בהגזמה של הטבע האנושי ובקושי הגלום במציאת מקומו בעולם, כשהיישור שלהם מעמיד אותם על נתיבים מתנגשים. מציאת אמצע בין העל-טבעיות האגרסיבית והחוצה יותר שללְפַצֵלואת ההימור הפנימי, הרגשי שלבלתי שבירצריך להביא את טרילוגיית Eastrail 177 לסיום נקי.
אולם בפועל,זְכוּכִיתבסופו של דבר מרגיש במלחמה עם עצמו. לא קיימת דרך ביניים קלה להשגה, במיוחד לא כאשר אחד משני הקצוות,לְפַצֵל, האם כבר קשר כזה של קוצים, כפי שהוא מתמודד (בצורה גרועה).הפרעת זהות דיסוציאטיבית, תסמונת שטוקהולם, והרעיון שרק למי שסבל מגיע לחיות.
במקום לנסות לנתח דברים, שימאלן מוותר על אידיוסינקרטיות משכנעות ותשומת לב לפרטים לטובת מלודרמה רחבה ואילוץ להראותולְסַפֵּר. כל כדור עקום פנימהזְכוּכִיתבסופו של דבר מתנשף, כשהסרט לוקח כמה פעימות נוספות כדי לאיית בעמל את מה שכבר נרמז - כל התפתחות מוצגת לקהל, ואז מוסברת בקול על ידי אחת הדמויות - עוצר את המומנטום ומנטרל כל תחושת הפתעה שעלולה הפיחו קצת חיים בחזרה לסיפור המסורבל ההולך וגובר.
המסורבל הזה מתגבר על ידיזְכוּכִיתרק דמות חדשה משמעותית. ד"ר אלי סטייפל (שרה פולסון) שולטת באמצע הסרט כשכל שלושת יחידי העל כביכול נאלצים להתעמת עם הנסיבות המקלות של הישגיהם יוצאי הדופן והאפשרות שהם, למעשה, לא מיוחדים בכלל.
הרעיון עובד על הנייר. גיבוריו של שימאלן מבוססים על מציאות מוחשית במידה שהופכת את משברי האמונה שלהם לעוצמתיים במיוחד, אבל ככל שנסיון השיקום נמשך זמן רב יותר, כך הוא הופך פחות מעניין ואינרטי יותר. לא משנה איך אתה חושב שזה יזעזע - שהם יתרפאו מאשליות העל שלהם או יחרגו מהגבולות שהוצבו עליהם - השאלה הזו לבדה לא מספיקה כדי לקיים נתח כל כך גדול של סרט שיש לו כל כך הרבה אפיקים אחרים שהוא יכול לחקור. הרעיון של תשובה מוחלטת מתחיל גם לערער את המלכודות ה"אמיתיות" שלבלתי שבירולְפַצֵל, במיוחד תחושת העמימות של הראשון; היכולת לטפס על קירות או לכופף פלדה מאבדת משמעות כאשר היא הפכה לכלל ולא ליוצא מן הכלל.
למרות הצפיפות של הסרט,זְכוּכִיתלא יכול לעמוד בפני עצמו. יותר גרוע מזה, הוא זורק את הצטברות משלה של שלושה סרטים מתחת לאוטובוס למען טוויסט וחוסר רזולוציה פתוחה שאפשר לראות יורדת מהפייק מקילומטרים. התסכול הנובע מכך מטריד על אחת כמה וכמהזְכוּכִיתגבול לגדולה; לשיאמאלן יש חוש מדהים איך לבנות מתח, והקשישות של גלס, מעללי הכוח של דייוויד והרשעות של החיה (אישיותו האכזרית והפחות אנושית של קווין) מפחידים ומרגשים בתורם.
שהרגעים האלה עובדים זה הודות לראיות לחיים פנימיים, אשר בזְכוּכִיתמגיע בצורה של עמיתו ה"נורמלי" של כל אדם "על". לדייוויד יש את בנו ג'וזף (ספנסר טריט קלארק, חוזר על תפקידו), שעוזר לו כעת באמצעות אפרכסת; לקווין יש את קייסי (אניה טיילור-ג'וי), שאותה הרשה לברוח לאחר שגילה את ההתעללות שעברה; ולגלאס יש את אמא שלו (שרליין וודארד), שעדיין אוהבת אותו למרות כל מה שהוא עשה. הקשרים הרגשיים שם הם החלק המעניין ביותר בסרט, במיוחד כשאי הוודאות שעמם מתמודדים גיבורי העל ונבלי העל כביכול מתחילה לדמם החוצה. יוסף, למשל, נאלץ להרהר אם הוא הלל את אביו בעקבות מותה של אמו במקום להתמודד עם המציאות שדיוויד אולי לא סופר בכל זאת.
שוב, זה מסתכם באמונה - או באשליה - ומשאיר מקום למסתורין קטן.בלתי שבירמצטיין מבחינה זו, והחלקים הטובים ביותר שלזְכוּכִיתללכת בעקבות הסרט הזה, ולהדגיש את הכמיהה של גלאס, בסופו של דבר, לא להיות לבד בהיותו מה שהוא תופס כעל-אנושי, ואת תחושת האחריות של דייוויד לא רק כלפי העולם (או לפחות כלפי פילדלפיה) אלא כלפי בנו כסצנות שלבלתי שביר(ווויליס וקלארק הצעירים בהרבה) מבזיקים לנגד עינינו. הם אנשים נורמליים שמחפשים עדות ליוצא דופן, וכמעט בלתי אפשרי לא לקוות שהם יהיו חסיני כדורים, יכופפו פלדה.
למרות הופעה מדהימה של מקאבוי,לְפַצֵלהוא שקט באותה מידה שהוא כיף, וההכללה של קווין וקייסי בזְכוּכִיתאינו משתלב לחלוטין, אם כי קל לעקוב אחר נושאים נרטיביים. לרוב,בלתי שבירולְפַצֵלהם כמו שמן ומים, אבל בכל פעםזְכוּכִיתנראה כמו מקרה אבוד, שימאלן מוציא מהכובע משהו באמת משפיע - כמו סצנה מצמררת שבה אליהו צעיר כמעט משקשק לרסיסים בלונה פארק. אֲנִימַחְסוֹרלהאמין בגיבורי על. זה רק זהזְכוּכִיתאף פעם לא ממש מצליח לטוס.
