ארמגדוןוכאב ורווחהם שני היסודות שעליהם בניתי את בית המתנצל שלי במייקל ביי.ארמגדוןזה באמת כיף מגוחך, שכן נאס"א מגייסת כל אדם ברוס וויליס לצאת לחלל ולעצור מאסטרואיד להתנגש בכדור הארץ. וכאב ורווח, שבו מפתחי גוף בגילומם של הרוק, מארק וולברג ואנתוני מאקי חוטפים את טוני שלהוב בניסיון לסחוט אותו, היא לא רק סאטירה מושלמת על עודף אמריקאי, היא מציעה כי ביי עשוי להיות מודע לעצמו לגבי המוניטין שלו כפעולה מוגזמת. הם חריגים לכללים הרגילים לסרטי ביי, שיכולים להיות טחינה אינסופית של "כבד על הפיצוצים וקל על כל השאר" פעולה של רובוטריקים. אבל הם מספיק ברורים כדי להציע שביי, בהינתן הרישיון והחופש לברוח ממערכת האולפנים, יהיה מסוגל להפיק משהו נוסף.
אז זו אכזבה לגלות שהסרט החדש של נטפליקס של ביי,6 מתחת לאדמה, הוא חסר שמחה לחלוטין.
הסרט, לכאורה מבוסס על הנחת היסוד הגסה של "מה אם גיבורי על, אבל החיים האמיתיים?" מככב ריאן ריינולדס כמיליארדר אקסצנטרי שמכנה את עצמו "אחד". הוא גייס חמישה גברים ונשים (המכונה גם במספרים, ומכאן שם הסרט) כדי להפוך לחוליית ערנות שמפילה פושעים ודיקטטורים ברחבי העולם. לכאורה לכולם יש כישורים ספציפיים - למשל, "שישה" (דייב פרנקו) מוצג בתור "הנהג" - אבל החוקים רופפים במקרה הטוב. כאשר סיקס מוחלף, הסטנד-אין שלו, "שבע" (קורי הוקינס), לא מגויס למלא את תפקיד נהג המילוט, הוא פשוט גויס כי הוא חייל טוב.
גם שאר התפקידים המיועדים נראים קלים למדי; הגיבורים האלה יכולים להיות גם "ליידי דוקטור" או "גיא פארקור". החד מימדיות הזו עושה6 מתחת לאדמהמרגישים כמו מסך כותרת בלולאה אינסופית במשחק ארקייד. לכל דמות שניתן לשחק יש דבר ספציפי שהם כביכול טובים בו, והם מסתובבים בפעולה סתמית וחוזרת על עצמה עד שמישהו לוחץ על כפתור ההתחלה בבקר. פרט למקרה הזה, הדמויות אף פעם לא מתפתחות מעבר לרושם הראשוני הזה, וגם הסרט לא.
המשימה שמתרחשת בהיעדר התערבות של שחקן/אלוה היא הפיכה במדינה הבדיונית טורגיסטן. הצוות מתכנן להדיח את הדיקטטור (ליאור רז) הנמצא כעת בשלטון ולהחליף אותו באחיו השליו יותר (פיימן מעדי). כדי לגרום לזה לקרות בפועל, אחד ואנשיו יורים את דרכם ברחבי הארץ, לוקחים מדי פעם הפסקה למיטה המקומיים ואחד עם השני כדי למלא את מכסת התנאים וההגבלות הנדרשת.
מטבע הדברים, לאורך הדרך, הם מתחילים להבין שמעמדם כ"רוחות רפאים" - הנחשבים למתים על ידי חבריהם ויקיריהם, שנאלצו להתנער מכל התקשרות אישית לזולת או זה לזה - אולי לא כל מה שהוא נסדק להיות, ב למרות המונולוג של האדם על כמה זה "משחרר" להיות "מת". סבן מוצא שהחוק של One לגבי השארת כל חבר צוות מתקשה מאחור קשה במיוחד לעמידה, והוא מציין את הניסיון הקודם שלו כחייל כסיבה שהוא לא יכול פשוט לנטוש את חברי החוליה.
העלילה פשוטה למדי, ולא רעה בתיאוריה. אבל זה כל כך עמוס בסצנות אקשן לא קוהרנטיות ובדיאלוג שטוח ומצמרר (סצנה אחת מציגה דמות שמדברת כולה בציטוטים של סרטים מפורסמים) שכל תכונות שעשויות היו ליצור6 מתחת לאדמהצלף כיף ללכת לאיבוד לגמרי. זה ביי במקרה הגרוע שלו, משחק של פיצוץ "כן, וזה מתיש לראות. האקשן הוא כל כך ללא הפסקה שהוא הופך להיות סתמי ולא מהנה, ולעיתים אפילו מחייב, כלומר "תירה, אנחנו חייבים למצוא משהו לפארקור גאי לעשות. לדלג מעל כמה קורות בנייה, אני מניח?" אין גם ניסיון להסתיר את נותני החסות של הסרט, ממדבקת הענק של רד בול ריינולדס ספורט על קסדה בתחילת הסרט ועד לצילומים בולטים של שעוני שופרד וסחורות דומות.
הסרט משחק בקצרה עם הרעיון שמיליארדר ללא אחריות וגישה בלתי מוגבלת למשאבים ולנשק - בעצם, טוני סטארק מהחיים האמיתיים - הוא דבר נורא,6 מתחת לאדמההוא מלא מדי בחומרי נפץ מכדי שיהיה לו מקום לדמויות מורכבות יותר מ"בחור טוב רע" ו"בחור רע". זו דיכוטומיה משעממת, שלא לדבר על טריטוריה שכבר ראינו את ריינולדס צועד פעמים רבות (דדפול,דדפול 2,הבלש פיקאצ'ו,אשתו של ההיטמן, הקרובבחור חופשי, הרשימה עוד ארוכה).
אבל מה שהכי הורג אותי הוא שבין כל הקקופוניה, יש בדיחה אחת שמרמזת על סוג המהומה המשמחת שמיי מסוגלת לה. באמצע קרב, המשמר מפעילים רעש שנועד לשבש את החמושים שרודפים אחריהם. זה מכונה "שיר", אבל ככל שהטון מתגבר יותר ויותר, צורתו האמיתית מתבהרת: זה מרעיש אוזנייםרעשי סאונד סראונד דיגיטלי Dolby, נמתח כך שאי אפשר לזהות אותו ממש עד שהוא בעצם מנפץ את כל הזכוכית בבניין. זה נגיעה מצחיקה, אבל רק בליפ של משהו רענן בסרט שאחרת מרגיש כאילו הוא נשחק באדמה, ומוכן לשחוק כל צופה שיעשה את הטעות לקפוץ פנימה.
6 מתחת לאדמהזורם כעת בנטפליקס.
