בהאהוב, הקומדיה האפלה של יורגוס לנתימוס של תככים מלכותיים, מניפולציה היא הצורה העיקרית של מטבע המאפשר העצמת נשים.
כשהיא מציגה סביבה חברתית מהמאה ה-17 שבה גברים רוצים "להיראות יפים" (הפאות המפוסלות והאבקות הופכות למקוממות יותר בכל סצנה) ונשים רוצות להפעיל סמכות, לנטימוס מקימה מבנה מעורער שמאיים להתמוטט עם כל משחק כוח חדש. התסריט מתפצפץ בשנינות צרמנית, לפעמים אנכרוניסטית, כמו אבנות מרושעותגרסה שלכמו שאתה אוהב. הצילום המרגש, שמשתמש לעתים קרובות בעדשת עין דג מתנופפת, משקף את הכאוס של הדרמה שמתחוללת בתוך הארמון, כמו גם את התנודתיות באירופה באותה תקופה. שלוש הנשים (מלכה, גברת ממתינה ומשרתת) נהמו בפאס דה טרואה המלכותי המרכזי כולן רוצות דברים שונים. הסרט זכה לשבחים רבים - שלא לדבר על 10 מועמדויות לאוסקר - אבל למרות זאת, הסוף של הסרט הוא אחד שנדבר עליו במשך עידנים.
כדי לדבר על זה, אנחנו צריכים להתחיל ממש בהתחלה: המלכה אן (אוליביה קולמן) רוצה נחמה וביטחון, מונעת על ידי חיפוש כמעט תמידי לפייס את התיאבונים השונים שלה, פיזיים ורגשיים. נראה שהיא לא תמיד מבינה שלהיות מלכה היא עבודה במשרה מלאה, וההתרגשות וההתקפי זעם שלה מקשים על ריצוי. ליידי שרה מרלבורו (רייצ'ל וייס), הגברת הראשונה של המלכה בהמתנה, הפכה ליועצת דה פקטו לענייני מדינה, בשל חוסר המשמעת והמיקוד של הוד מעלתה, אך גם מנסה לפייס את מצבי הרוח הלא אחידים של הוד מלכותה.
אביגיל (אמה סטון) היא עולה חדשה בבית המשפט, גברת שמעמדה החברתי ירד בצורה דרסטית בגלל חוסר האחריות של אביה. למרות שספגה התעללות וקשיים רבים, התושייה והשאפתנות של אביגיל מאפשרים לה לעלות במהירות ממשרתת המשרתת לגברת בהמתנה, עמדה המאפשרת לה להתקרב למלכה ולהגיע לעמדה של "המועדפת".
הגיחה הראשונה של אביגיל לסיקופטיה מתרחשת כתוצאה מתיחה על ידי משרת עמית, שלא מזהיר אותה ללבוש כפפות בעת שטיפת הרצפות עם לוב. הכוויות הכואבות גורמות לה להתגנב אל היער על סוס גנוב ולאסוף עשבי תיבול למשחה מרגיעה. כאשר למלכה יש התקף כואב של גאוט, אביגיל מורחת את המשחה על הפצעים המתפרצים על רגליה. ליידי שרה מצווה להצליף באביגיל כעונש על חוצפה שנכנסה לחדר המיטה של המלכה ללא רשות, אבל כשהמשחה מציעה הקלה, שרה שוקלת מחדש ומציעה לאביגיל עבודה טובה יותר וחדר משלה.
אביגיל מתאמצת להודיע למלכה אן שהיא אחראית לכישוף רפואי זה, ועד מהרה היא מכשף את המלכה בכשרונותיה האחרים. עד מהרה מתברר שאביגיל מודעת לעצמה בצורה יוצאת דופן, ובטוחה שהתנהגותה המסוכנת תגרום למעמד גבוה. היכולת הבלתי מתאמצת של אמה סטון לטלגרף את התחבולה המהירה שלה היא טעימה לצפייה.
אביגיל מתחילה להיות גברת בבית המשפט כמו ברווז למים: מעמדה החברתי הקודם והשכלתה משרתים אותה היטב. רודף שרגל אחריה ביער מתחיל לעקוב אחריה, והשניים מתחילים פלירטוט נמרץ למדי. אבל נראה שאביגיל לא מתאימה להסתבכויות רגשיות, שכן נראה שמערכות יחסים עוסקות אך ורק בשליטה ורכישה עבורה. ואכן, מערכות היחסים המיניות של נשים עם גברים נראים חסרי משמעות ופרוזאיות למדי: אן נותרת חשוכת ילדים למרות 17 הריונות; בעלה של שרה חביב אך בגיל העמידה, יותר עזר מאשר מאהב; ואביגיל מבדילה מעט בין פיתוי ואונס.
בעוד ליידי שרה ואביגיל מתחרות על דומיננטיות, המלכה נהנית מתפקידה כפרס, ומצריכה את שרה על קנאה. העובדה ששרה ואן מקיימות קשר מיני בא בהפתעה, לצופים וגם לאביגיל, שמגלה את הסוד שלהן תוך כדי חטטנות למשהו אחר. היא מתבוננת בהם, פעורת עיניים, ואז מתגנבת בשקט, לקול אנחות.
כשהיא מזכירה כלאחר יד את "הסוד" שלהם לליידי שרה בזמן ירי ביוני חימר, אביגיל מודעת באופן מזעזע עד כמה רחוק שרה תלך כדי להגן על המלכה ועל עמדתה שלה. מאוחר יותר, שרה מלבישה בקפידה את המלכה בשריון עור לרכיבה: זה גובל במשחק מקדים פטישיסטי, אבל זה גם מפגן מרגש של נאמנות אינטימית.
לכאורה, לא נרתעת מחוסר הרחמים של שרה, אביגיל משתמשת במין בתור גמביט כדי להעלות את מעמדה, וזה עובד. שרה יכולה רק לשער שהמלכה מראה יחס מועדף לאביגיל כדי להפעיל את מעט השליטה שנראה שנשארה לה, לאור מעורבותה ההכרחית של שרה בניהול הממלכה. אבל הידע של שרה על מצבי הרוח והנטיות של אן מאפשרים לה להשיג את אביגיל בצורה הטובה ביותר במשחק שלה. לנתימוס יוצר מעין גרסת אימה של סצנת תה אחר הצהריים בהחשיבות של להיות רציני, כששרה ואביגיל מגבירות זו את גילויי הנימוס הראויים של זו גם כשהן מתכננות נקמה.
ואז אביגיל מחליטה לשחק מלוכלך, ומניעה אירועים שגורמים לשרה להיעלם לכמה ימים. בזמן הזה, אביגיל מצליחה לגרום למלכה לפקח על נישואיה עם הרגל המבולבל, ולהבטיח להם לינה בארמון וקצבה שנתית נדיבה. מעמדה מובטח סוף סוף, ולאחר ששרה חוזרת, אביגיל מציעה לקבור את הגרזן. ההתנצלות היא מניפולטיבית באותה מידה כמו הניסיונות הקודמים שלה לפעול כפופה, ולשרה אין זאת. זה לא סיפור של חברות של נשים, אלא על ניסיונותיהן לבנות מבצרים חברתיים כדי להגן על עצמן, ולהרחיק את הזאבים מהדלת בכל דרך אפשרית.
שרה נותרה לבסוף עם מעט מאוד כלי נשק, וכשהיא לוקחת הזדמנות להשתמש בנשק החזק ביותר בארסנל שלה, המלכה מגיבה בסמכות מהירה, כששרה גורשה יחד עם בעלה. אביגיל היא כעת הגברת המובילה בהמתנה, אבל תפקידה מורכב גם מהיותה מטפלת אינטימית - ורק זה.
בסופו של דבר, המלכה, מרגישה סחרחורת, צריכה לאחוז במשהו כדי להישאר עומד וקושרת את אצבעותיה בחוזקה בשערה של אביגיל. תנועת המצלמה העדינה, לאט מצד לצד בתנועה המעוררת קצב מיני, ושפתיה האיתנה אך הרועדת של אביגיל, מרמזות שהיא יודעת שתפקידה קדימה יהיה פחות של גברת בהמתנה שמתעסקת בתככים בבית המשפט ויותר של אחות יידרשו לבצע משימות לא רצויות יותר ויותר. הנטייה המבוססת של המלכה להתענגות יתר על מזונות הגורמים למצוקת קיבה מדגימה את נטיותיה להרס עצמי, אך גם את האופן שבו היא משתמשת בגופה שלה כדי להעניש את המטפלים בו. הסצנות המוקדמות יותר של אביגיל, שבהן היא נופלת בבוץ, נאלצת לצפות באדם זר מאונן, ונזרקת על הקרקע על ידי בעלה לעתיד, מבשרת את העמדה המשפילה והכפופה שבה היא מוצאת את עצמה כשהסרט מסתיים.
ואז יש את הארנבים.
שבעה עשר ארנבות המחמד של המלכה אן, שכולן נקראות על שם ילדיה שמתו, הפלות ותינוקות שנגזר עליהם גורלם, שוחררו מכלוביהם מאז עזיבתה של שרה. אביגיל התענגה עליהם בתחילה. עכשיו היא מענה אותם בשמחה.
בזריקה האחרונה, כשאביגיל מתפתלת באחיזתה האכזרית, אנו רואים את פניה של המלכה נורות מלמטה, מסכה ריקה של מצב בריאותי מידרדר ואבל עמוק. נדמה שהיא לא מודעת לנוכחותה של אביגיל, אבודה באיזו חלום חשוך. על פני צילומים של שני פניהם, אנו רואים תמונה של הארנבים המתרוצצים על פני רצפת חדר המיטה של אן. נראה שהם מתרבים בתלולית צללים של פרווה רועדת ומתעוותת.
חוסר היציבות הרגשית של המלכה, שנבעה לפחות בחלקה מהאובדן ההרסני של 17 תינוקותיה, כבר לא נשמרת על ידי מאהב נאמן. היא יודעת שהיא בדעיכה, והיעדרותה של שרה דוחפת את בדידותה העמוקה. העבודה שעשתה שרה כדי ליצור קשר מורכב ואינטימי עם אן תמיד תחמוק מאביגיל, שאינה יכולה לספק נחמה רגשית לאף אחד, אפילו לא לעצמה.
תמונת הארנבות משתלטת אט אט על פניהן של הנשים, גוש פועם של פוריות בעלי חיים, חמימות אפלה המציעה נחמה קרה למלכה שנידונה למות ללא יורש, ואשר גירשה את החבר האמיתי היחיד שהיה לה אי פעם.
זהו סיום עם מסר מצמרר: אנחנו הכאב שלנו, וגם כשהחיים מגיעים לסיומם, הכאב הזה לעולם אינו פוחת. אנחנו צריכים לבחור את החברים והמטפלים שלנו בחוכמה, אם אנחנו יכולים, אבל אם מלכה לא יכולה לעשות זאת, איזו תקווה יש לנו האיכרים?
פג אלוי היא מבקרת קולנוע, חוקרת כישוף ופומולוגית שעבודתה הופיעה ב-Orlando Weekly, Broadly ו-Film School Rejects.
