חבר שלי שיחק פעם משחק שתייה עם סרט המסתורין של כריסטופר נולאן משנת 2000 בסדר הפוךמַזכֶּרֶת, שם הוא היה משהה את הסרט בתחילת כל סצנה, וקבוצת חברים שמעולם לא ראתה אותו תנסה לנחש בדיוק מה יקרה אחר כך. אף אחד מעולם לא צדק, אבל מי שהתקרב הכי הרבה ייחסך למשקה. זו נראית כמו הדרך האידיאלית לצפייהשל 2019חדר בריחה, סרט מהנה ללא הפסקה על אנשים שמנסים לשרוד סדרה של חדרי בריחה קטלניים. הסרט מלא בחידות שהצופים יוכלו לנחש יחד איתן, ולמרות שאולי לעולם לא יצפו את הפתרונות, תמיד יש מספיק רמזים כדי להפוך את הניחושים לכיף. אז סרט ההמשך שיצא לאחרונה,חדר בריחה: טורניר האלופים, נראה כמו ההזדמנות המושלמת עבור מתמודדים חכמים יותר ומלכודות ערמומיות יותר. במקום זאת, סרט ההמשך נוטש תעלומות חכמות לטובת אקשן-אימה פשוטים יותר, ומאבד חלק ממה שהפך את המקור למיוחד בתהליך.
טורניר האלופיםעוקב אחרי זואי (גַלִיםטיילור ראסל, השחקן המבריק והמקסים ביותר בסרט) ובן (אהבה, סיימוןשל לוגן מילר), שתי דמויות ששרדו מהסרט המקורי. השניים נוסעים לניו יורק כדי להתעמת עם מינוס, החברה מאחורי חדרי הבריחה. אבל עד מהרה הם נמשכים לסט נוסף של חדרים מעוצבים בצורה ערמומית, שם מצטרפים אליהם שורדים אחרים ממשחקים קודמים ל"טורניר של אלופים".
החדרים שהדמויות האלה לכודות בהם הם הכוכבים האמיתיים של הסדרה הזו. בסרט הראשון, הבמאי אדם רוביטל (Insidious: המפתח האחרון), שחזר לסרט ההמשך הזה, הופך את ההקדמה של כל חדר למיוחדת. דמויות כוריאוגרפיות בקפידה ברחבי החדרים, ומציעות סיור מקיף בין כל הרמזים וההרינגים האדומים, כך שהקהל יוכל להבין את כל הדרכים שבהן המצב משתנה ככל שכל פאזל חכם ומסובך מתקדם. כל צילום חדש מרגיש כמו הזמנה להעלות השערות לגבי מה שעלול לקרות אחר כך.
בטורניר האלופים, ההקדמות המצוינות הללו נעלמו, לטובת קטעי פעולה נוספים בסוף כל חדר. לזכותו של רוביטל ייאמר שהסצנות האלה באמת מרגשות. האקשן בסרט המקורי היה לעתים קרובות נוקשה ומגושם, אבל הסרט השני מלא בסצנות מטרידות ותזזיתיות שמרגישות שהן שייכות לגרסת אקשן-אימה שליעד סופי.
אבל לסצינות האלה יש מחיר רציני. כאשר רוב הזמן בכל חדר מושקע בפעולה, הפאזלים עצמם מרגישים לעתים קרובות שטוחים ולא מפותחים. קשה לשחזר את הכיף של משחק הניחושים של הסרט הראשון כשאתה לא מבין את המרחב או שיש לך גישה לרמזיםטורניר האלופים' דמויות חוקרות. גרוע מכך, לכל החידות יש פתרונות פשוטים, על מנת להשאיר יותר זמן לסצנות האקשן האלה. וכשדמויות מתות כי הן לא יכולות לפתור חידות פשוטות, האימה והמתח שהסרט מנסה ליצור מתאדים מיד.
הפאזלים חסרי הברק הם חוסר שירות לכל הנחת היסוד של הסרט. הדמויות הללו אמורות להיות מנצחות לשעבר במשחק המעוות של מינוס, אבל עם חידות משעממות כמו "השתמש בגלאי מתכות כדי למצוא מתכת על חוף הים", קשה לגרום לשחקנים שניווטו בהן להיראות חכמים. זה אפילו לא ממש חידה, זה רק ביצוע תחביב נינוח תחת לחץ מוגבר.
טורניר האלופיםאף פעם לא מתיימר להשקיע בזהות הדמויות שלה, בעבר נותן להן שמות פרטיים ואולי עובדה אחת על כל דמות. ברור שהם נמצאים רק כדי שהם יכולים למות. אבל העיסוק באנשים נידונים הוא חלק מהתהליך שנותן לסרטי אימה תחושה של סיכון או ריגושים. אִםטורניר האלופיםהולך להישען אל האימה, זה יכול באותה מידה להישען עד הסוף פנימה. צפייה במותה של דמות שאכפת לנו ממנה אפילו קצת יותר יעילה מבחינה רגשית מסתם סימון שם אחר ברשימה.
החוסר המוזר הזה של סיפור רקע אפילו מצליח לדרדר את הסיקוונס הטוב ביותר של הסרט. הסצנה היא חדר בריחה הממוקם בלובי בנק עם רצפת דמקה מסיבית ודלת כספת מול הכניסה. זוהי תפאורה מושלמת לשוד או לחדר בריחה, וזה קצת משניהם. הדמויות צריכות לנווט בין הריבועים על הרצפה, וצעד שווא ימלא את כל החדר בלייזרים קטלניים. כדי למצוא את השביל, הם צריכים להשתמש ברמזים מקופסאות כספות, מפתחות נסתרים, מפות, רמיזות שחמט וחידות מסובכות של משחקי מילים. זה הסיקוונס היחיד בסרט שמשלב אקשן ופאזלים, וזה בקלות החלק המשעשע ביותר.
אלא שבאמצע הדרך, נייט הכומר (יש את האפיון הזה עם שם פלוס-עובדה) מחליט שהוא כבר לא רוצה לפתור את החידה, ומעדיף לסמוך על אמונתו. אז נייט (תומס קוקרל) מתחיל לרמוס את החדר בנטישה פזיזה. זה רגע מוזר, מטריד, שיכול היה להיות יעיל, אם בכלל היה ברור מדוע הוא מתעלם מהאיומים ונוטש את הנחת הסרט. האם הוא מוותר על עצמו? האם אמונה עיוורת הייתה הדרך בה ניצח את המשחק של מינוס בפעם הראשונה? מי יודע!
במובנים רבים,טורניר האלופיםמרגיש כמו הזיכיון החדש של אסקייפ רום חוזר ארצה. הסרט הראשון היה נס טונאלי, מתוח ומרגש ובו זמנית טיפשי ורציני. גם כשהסרט בבירור שואל השראה מהסדרת מסור ארוכת שנים, צפופה עד כדי גיחוך, זו לא פרודיה, זו הערצה.חדר בריחההוא כמו אח ילד ואוהב שלא יכול שלא להעריץ את אחיו הגדול והשחיקה.
טורניר האלופיםאף פעם לא מוצא את אותו צומת נוח. זה יותר כמו חיקוי של סרטי אימה אחרים מאשר טוויסט אוהב בפורמט שלהם. נראה שהחידות של הסרט מתמקדות יותר בהריגת הדמויות מאשר בהזמנתן לבחון את כישוריהן בדרכים מרגשות. מוות שרירותי ומבולגן בסרט אימה הוא לא בהכרח דבר רע - אבל זה משהו שמאה סרטים אחרים עשו טוב יותר, במיוחד מכיוון ששיטות המוות כאן משעממות בדיוק כמו החידות שגורמות להן.
בעוד אחדר בריחהמשחק השתייה יכול להיות על ניחוש הפתרונות לכל מלכודת חדשה,טורניר האלופיםמזמין רק את המתנה הרגילה לאימה, עם שחקנים שמצלמים בכל פעם שדמות מתה. שני המשחקים האלה יכולים להיות מהנים, בדרכים שלהם. אבל לפחות הראשוןחדר בריחהנותן לקהל סרט מרגש לזכור, יותר ממה שהם זוכרים מה שתו.
חדר בריחה: טורניר האלופיםבכורה בבתי הקולנוע ב-16 ביולי.
