של אנדרו גארפילדהופעה אחרונה עלהמופע המאוחר עם סטיבן קולברהציג הרבה שירה וסיפורים עללין-מנואל מירנדה, מה שאפשר לצפות משחקן שמקדם את המחזמר החדש שלו. אבל השיחה מסביבתקתק, תקתק... בום!,ביוגרפיה מוזיקלית המבוססת על יצירתו של ג'ונתן לרסון, מחברו שללִשְׂכּוֹר, בסופו של דבר פנה לעבר אבל.
זה לא בדיוק תפנית מפתיעה, בהתחשב גם בנושא הנושא וגם באנשים שמנהלים את השיחה. לרסון מת צעיר באופן טראגי בגיל 35 ממצב לב שניתן לטפל בו,הבוקר שללִשְׂכּוֹרהופעת התצוגה המקדימה הראשונה של Off-Broadway. המוות הוא חלק מהסיפור, שהתחבר לגארפילד, שאיבד באופן טרגי את אמו בשנת 2019. אבל זה נושא שהוא שמח להעלות, ומתחיל בסביבות 4:19 בסרטון למעלה, הוא אומר לקולבר מדוע.
"אני אוהב לדבר על זה," אומר גארפילד בחיוך עצוב. הוא מגדיר את האבל כ"אהבה שלא באה לידי ביטוי" שאנו חשים לאדם, אפילו לאדם שהיה מודע היטב לכך שאוהבים אותו כל יום. "אנחנו אף פעם לא מקבלים מספיק זמן עם כל אחד, נכון? לא משנה אם מישהי תחיה עד גיל 60, 15 או 99. אז אני מקווה שהצער הזה יישאר איתי, כי זה כל האהבה שלא הובעה שלא הספקתי לספר לה. ואני סיפרתי לה כל יום. כולנו סיפרנו לה כל יום".
זה באמת סנטימנט מרגש. מארח מושלם, קולבר נותן לגארפילד לעבד את צערו. השאלה הספציפית שלו, לגבי שימוש באמנות לעיבוד אבל, היא משהו שקולבר חווה בעצמו. ב אחיבור 2015 עבור GQ, קולבר דן בהתרסקות המטוס שהרגה את אביו ושני אחיו כשהיה רק בן עשר. כשעשה תיאטרון בקולג', תיאר קולבר "לחלוק את הכאב שלי עם כל מי שסביבי", ואמר שמשחק הוא "תרפיה ככל שהוא היה כל דבר".
זה לא שאמנות יכולה להפחית את הצער, נראה שגם גארפילד וגם קולבר מרגישים. אבל זה יכול לעזור להבין את הבלתי אפשרי.
