"אני לא אוהב את המראה הזה, מא", אומר השוטר ברני "הונדו" קולמן (בשיר סלאחודין) בתור קפטן פיט "מאבריק" מיטשל (טום קרוז) מתיישב בתא הטייס של מטוס ניסוי מוקדם יותר.טופ גאן: מאבריק. בדיוק כמו ב-1986 המקוריטופ גאן, מאבריק עומד לא לציית לפקודות. הפעם, הוא מתכוון לקחת את המטוס השחור והמלוטש שלו לטיסת מבחן מאך 10. המראה שהונדו לא אוהב לראות בעיניו הירוקות של מאבריק הוא מראה של נועזות, נחישות חסרת תשומת לב ומחויבות של אלף אחוז. "זה היחיד שיש לי," משיב מאבריק.
ההצהרה הזו מתארת גם את קרוז. קשה לחשוב על עוד שחקן שחתל כל כך ללא הפוגה את אישיותו על המסך במהלך הקריירה, עד שלא נותר דבר מלבד אייקון חד צדדי, חד צדדי.
קרוז תמיד היה מגן על תדמיתו, אבל פעם הוא היה שאפתן ורעב מספיק להכרה כשחקן שהיה מוכן לקחת סיכונים. בימי הזוהר שלו בשנות השמונים, היה לו "בלי רובים, בלי סרטי המשך” כלל לאלץ את עצמו להמשיך לנוע, ולשמור על דחף דרמטי בלב עבודתו. הוא עבד עם במאים אגדיים כמו מרטין סקורסזה, סטנלי קובריק וסטיבן ספילברג, וקרא תיגר על הדימוי העצמי שלו כמו של פול תומס אנדרסוןמגנוליהושל מייקל מאןבטחונות. אבל האוסקר שהוא השתוקק לו מעולם לא הגיע.
כשהוא ראה את עתיד הבידור הזכיינית מגיע, קרוז בנה את הסדרה Mission: Impossible סביב עצמו ככוכב וגם כמפיק. הרובים וסרטי ההמשך התחילו להסתדר. אחרי העווית של קרוז של פרודיה עצמיתרעם טרופיוסלע העידנים, התייבשו ניסיונותיו לחקור את דמותו שלו או להעביר תכונות אנושיות מעבר לגבורה ולנחישות. בסרטים בימינו הוא מהדק את הלסת שלו, רץ מהר ומקפיץ דברים. הוא בוחר ידנית מנהלים סטודנטים,מפעיל שליטה אובססיבית על ההפקות בהן הוא מככב, ומתזמר פעלולים מעשיים מתריסים עם עצמו במרכז. הוא יותר נועז מודרני מפואר מאשר שחקן עכשיו - כוכב-על שמזניק את עצמו אל השכחה בזמן שכוכב לכת מסתכל ומתנשף.
צילום: Scott Garfield/Paramount Pictures
לאלו מאיתנו שמתגעגעים אליו כשהביא את המגנטיות המוזרה שלו לתפקידים דרמטיים קשים, חבל. אבל הוא גם נהיה טוב מאוד במה שהוא עושה במקום. מותג קרוז, כפי שבא לידי ביטוי בשני הסרטים האחרונים של Mission: Impossible במיוחד, הוא כיום סוג נדיר של מחזה סרטי כרטיס גדול: מלאכה קודמת וערכי הפקה שלא נחסכו בהוצאות בשירות של פעולה מעשית שומטת לסתות, גבוהה מתח, ושחרור קתרטי. זה מובטח זמן טוב בקולנוע.טופ גאן: מאבריקמיישם את הנוסחה המודרנית הזו של קרוז לחידוש תפקיד הכוכב שלו ב-1986, ומכניס נוסטלגיה אפית לתערובת.
לא הובטח שזה יעבוד.טופ גאן, דרמת ספורט מפוצצת על טייסי קרב צעירים תחרותיים בחיל הים, היה להיט אדיר, והוא חייב להיות אחד הסרטים המפורסמים ביותר של 50 השנים האחרונות שמעולם לא היה להם המשך. האיקונוגרפיה שלו אפויה קשה לתוך תרבות הפופ. אבל זה גם שריד תרבותי מוזר, פורטל קיטשי לתת-המודע הריק של אמריקה של שנות ה-80. כיום הוא בולט יותר בסאב-טקסטים שלו של הומואירוטיות מיוזעת ותעמולה צבאית מאשר באיכויות שלו כסרט, שמלבד כמה סצנות תעופה מדהימות, הן מעטות.
עבור צוות הקולנוע של קרוז - כולל הבמאי ג'וזף קוסינסקי (טרון: מורשת,שִׁכחָה), מקוריטופ גאןהמפיק ג'רי ברוקהיימר, ויד ימינו של קרוז כריסטופר מקווארי על חובות התסריט וההפקה - חידוש השטויות ההיפר-גבריות ריקנות הראש הזה עבור קהל מודרני לא הייתה אופציה. אבל גם להתרחק מזה לא היה. המיתוג הוא מאוד העיקר, עד כדי כך שדקות הפתיחה של הסרט הן העתק מדויק, צילום מול צילום, של מונטאז' נושאת המטוסים של טוני סקוט מהמקור. הלהיטים ממשיכים להגיע: "Great Balls of Fire" על פסנתר בר, קרוז רכוב על הקוואסאקי שלו חשוף כשמטוס צורח על פניו, ספורט חוף ללא חולצה, רומנטיקה במעילי מפציץ, פורשה וינטג', שקיעות עוקצניות, דולרים צעירים שמתרוצצים, ו קצינים בכירים לועסים את מאבריק שוב ושוב.
צילום: Scott Garfield/Paramount Pictures
זו מחווה סלאבית לראשוןטופ גאן. אבל זה גם סרט טוב יותר, ואולי חשוב מכך, הרבה יותרנחמד יותרהאחד: בוגר יותר, נדיב יותר וקליל יותר, בהתאם לכוכב הבוגר יותר שלו.
יותר מ-30 שנה לאחר פעולת הסרט הראשון, מאבריק הפך לטייס ניסוי חם, אבל הוא מעולם לא הועלה על פני דרגת קפטן, והוא נמצא בסיכון להישאר מאחור בעולם חדש ואמיץ של לוחמה מרחוק. יריבו הוותיק אייסמן (ואל קילמר, שעושה קמיע מרגש באופן מפתיע), כיום אדמירל, מזמן את מאבריק בחזרה לבסיס האימונים של טייסי קרב טופ גאן כדי ללמוד טייסת של טייסים צעירים במיומנויות שהם צריכים כדי להטיס מטוס מסוכן משימה מאחורי קווי האויב. בין אותם טייסים נמצא בראדלי "תרנגול" בראדשו (מייל טלר), בנו של ניק "גוס" בראדשו, חברו המנוח של מאבריק וטייס המשנה. רוסטר מתרעם על מאבריק על מותו של אביו ועל עיכוב הקריירה של רוסטר בצי על ידי שליפת המסמכים שלו לבית הספר לטיסה. מאבריק, מצדו, לא יודע אם לאתגר או לפנק את הגבר הצעיר.
אלו הן עצמותיה של דרמה הוליוודית פשוטה וחסונה, צפויה אולי, אבל עם לב שבו לסרט הראשון לא הייתה הרבה יותר מאשר חתירה אגרסיבית. לעומת זאת,טופ גאן: מאבריקכמעט רך. טלר וקרוז מוצאים יחד קצב מקסים, שאולי אכפת לו מהשטן, והסרט לוקח כמה שיותר זמן עם צוות משנה שוקק חיים. בין החניכים האחרים, גלן פאוול מקבל עסקה מעט גסה בתור התליין של אייסמן, אבל מוניקה ברברו ולואיס פולמן מתלקחים בקסם כצמד הטייסים הרציניים פיניקס ובוב. (כן, אות הקריאה שלו הוא רק בוב.) ג'ון האאם מזעיף את פניו בתפקיד של האדמירל הקשה, עושה את המשימות הכבדות למען המדינאים הזקנים אד האריס וקילמר, שבריאותם הירודה והקול הקלוש שלו מונעים כל דבר. יותר מסצנה נוגעת ללב עם קרוז.
צילום: Scott Garfield/Paramount Pictures
ג'ניפר קונלי, בתור פני הלהבה הישנה של מאבריק, נשאלת על כתפיה את הנטל של עלילת משנה רומנטית שאינה רק מיותרת במונחים שלה, אלא נאלצת להדהד את הזוגיות האגדית חסרת ההתאמה והכימיה של קרוז וקלי מקגיליס בסרט הראשון. קרוז, שהרעב העז שלו תמיד הופנה פנימה, מעולם לא מצא בן זוג רומנטי טבעי. אם קונלי מסתדרת איתו טוב יותר ממה שעשו לרוב, זה אולי בגלל שקרוז נראה כמעטרָגוּעַבסרט הזה. הוא מחייך הרבה, יותר ממה שחייך בשנים האחרונות. רוכב על האופנוע שלו, מטיס את המטוס שלו, משחק כדורגל עם חברי הקאסט הצעירים יותר בגלישה - הוא פשוט ממשיך לשחרר את החיוך המסנוור שלו ברמת נשק. לפעמים זה נראה לא רצוני, כאילו הוא פשוט נהנה כל כך.
ברמה אחת, מוזר שקרוז החזיק מעמד נגד אטופ גאןהמשך כל כך נחוש ולאורך כל כך הרבה זמן. הוא חובב תעופה וטייס מיומן. ברור שהעולם הזה נותן לו חיים. הוא תמיד טען שהוא מחכה לסיפור הנכון, אבל אולי הוא גם חיכה עד שיגיע לשלומו כאימפרסרו של סרטי פעולה, והיה לו את הכוח והחזון כמפיק להעלות את התוכנית שהוא רצה.
ההצגה הזו היא סוער אסם מוחלט. קטעי הפעולה האוויריים, שצולמו כמעט במטוסים אמיתיים, מדהימים. לקוסינסקי חסרה העין הסגנונית של טוני סקוט (אם כי הוא יכול להעריס את המראה המחניק של סקוט מספיק טוב כשהוא צריך), אבל הוא טכנאי אדיר ואדריכל זהיר. האמיתות המוחלטת של הצילומים, שחלק ניכר מהם נלכד על ידי צוות השחקנים בתא הטייס כשהם מתאמצים פיזית באמצעות תמרונים גבוהים, תגרום - סליחה, אין דרך אחרת לומר זאת -עצור את הנשימה. הקומפוזיציות חדות, העריכה מניעה. עיצוב הסאונד והמוזיקה (זיכוי לשלישיית הכוח הבלתי נתפסת של הנס צימר, הרולד פלטרמייר וליידי גאגא, עם לורן באלפה בהפקה) הם ענקיים. זה יצירת סרטי אקשן סוחף, סוחף ומרגש.
תמונה: Paramount Pictures
הסרט אכן הופך בסופו של דבר למשימה לשטח אויב, אבל טבעו של האויב הזה - הגיאופוליטיקה של הסיפור הזה בכלל - נשמר מעורפל. הדיבור אינו על סכסוך פוליטי; זה רק עניין של חובה, חברות והישרדות.טופ גאן: מאבריקייבדק בשל הפוליטיקה שלו, ובצדק - זה צאצא של פרוסה ידועה לשמצה של תעמולה צבאית משיא עידן רייגן הבלתי מעורער. איזה מקום יכול להיות לו בעולם של היום, שכבר נראה שונה מאוד מהעולם שבו הוא צולם לפני ארבע שנים?
עם זאת, בצפייה בסרט, הממד הפוליטי שלו לא מרגיש כל כך רלוונטי. ברור שזו יצירה של נוסטלגיה תרבותית ולא פוליטית. קוסינסקי ושות' להתעטף בפנטזיה של הסרט הראשון תוך כדי מאמץ למקם אותו בהקשר אכפתי ומכיל יותר. גם יוצרי הסרט מבינים, ומתייחסים מדי פעם לעובדה שהפנטזיה הרומנטית הזו של טייסים נועזים עומדת להתיישן, שכן לוחמת מזל"טים מחליפה טייסים חיים. אבל זה לא אומר שאין השלכות להפעלתו.
אם יש משהו ששווה להציל מהתקופה ההיא - וממנוטופ גאן- זו תחושת האופטימיות ששלטה בעבר בסרטי הפעולה של שנות ה-80. זה והאמונה שהסיפור הפשוט והנדוש ביותר, אם מסופר במיומנות ושכנוע מספיק, יכול לשמח את כולם בעולם.טופ גאן: מאבריקיש את שתי התכונות הללו בשפע. הם מגולמים בטום קרוז, שהוא היוצר של המיתוס שלו, ואולי הוא כוכב הקולנוע האמיתי האחרון. הוא רוצה להראות לך זמן טוב, והוא יעשה זאת. אבל יותר מזה, הוא רוצה להמריא ולעולם לא לחזור למטה.
טופ גאן: מאבריקיגיע לבתי הקולנוע ב-25 במאי.
