של אלכס גרלנדאֲנָשִׁים- ההמשך שלו לסרט האימההַשׁמָדָהואקס מכינה- מסתיים ללא כל רזולוציית חתך וייבוש. לא ברור מהרגעים האחרונים של הסרט בדיוק איך הסכסוך נפתר, או עד כמה כל פעולה הייתה אמיתית. הסרט הואעמוס בסמליות תנ"כית ופגאנית, אבל חוקרים התווכחו זה מכבר על המשמעות ההיסטורית של השנייםיְסוֹדִיסמליםגרלנד משתמש כאן, וגרלנד עצמו אינו מציע תשובות.אֲנָשִׁיםהוא סרט מטפורי בכבדות המשתמש בדימויים בולטים ופרובוקטיביים להשפעה רגשית, אך הוא אינו מתאים לקריאה פשוטה או נחרצת.
וגרלנד מציע שזה לא היה משנה אם כן. גם אם הוא היה הרבה יותר בוטה בנוגע לאיית אג'נדה בסרט, הוא חושב שהצופים עדיין יפרשו אותה על סמך החוויות וההטיות שלהם.
"הרבה, הרבה פעמים, נתקלתי באנשים שאומרים, 'הסרט הזה הוא בבירור זה'", אומר גרלנד לפוליגון. "ומה שהם באמת מתכוונים זה, 'זה ברור שזה זהלִי.' וזה בסופו של דבר קשור אליהם באותה מידה שזה קשור לסרט. זה קשור לתגובה שלהם לזה. זה קשור לתולדות החיים שלהם, זה קשור לדאגות שלהם מהעולם והאינטראקציה שלהם איתו".
גרלנד מצביע על תחילת הקריירה שלו, ועל הרומן שלוהחוף, שהבמאי דני בויל עשה בסופו של דבר לסרט בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו וטילדה סווינטון. דיקפריו מגלם מטייל רעב לחידושים העוקב אחר שמועה לאי מבודד, שבו קבוצת מטיילים בינלאומיים מנסה לשמור לעצמה חוף יפהפה, מחשש שתיירות ופופולריות יהרסו את גן העדן שלהם.
גרלנד אומר שהוא התכוון שהסיפור יהיה ביקורתי על סצנת התרמילאים. "ומהר מאוד נודע לי שכמה אנשים קוראים את זה בתורחגיגישל סצנת התרמילאים", הוא אומר. "נתקלתי בזה שוב ושוב ושוב. היו לי אנשים שאמרו לי 'אקס מכינהעוסקזֶה, ואתה אומרזֶה.' ואני חושב 'לא, זהואַתָהאומר את זה. כלומרשֶׁלְךָתגובה מלאת דמיון לאקס מכינה, וזה בסדר'".
עד כמהאֲנָשִׁיםממשיך, גרלנד אומר שהוא נמנע מלחשוף משהו על כוונותיו או הפרשנויות שלו. בשאלות ותשובות לאחר הבכורה של העיר ניו יורק שלאֲנָשִׁים, הוא אמר לקהל, "זה לא סתם קורה חרא. יש לי רציונל, אבל נראה שהוא לא נורא חשוב".
ההרגשה שהקריאה שלו בסוף לא הייתה חשובה היא שהובילה אותו לחתוך סצנה אחרונה קצרה שאולי הייתה מבהירה לפחות חלק מהעמימות. הסצנה צולמה, הוא אומר, אבל הוא החליט בתהליך העריכה שהסרט עובד יותר טוב בשבילו בלי שום הסברים.
[אד. פֶּתֶק:ספוילרים מלאים לפני הסוף שלאֲנָשִׁים.]
בסרט, אישה בשם הארפר (ג'סי באקלי) נסוגה לאחוזה כפרית באנגליה לאחר מות בעלה. הארפר התכוונה להתגרש מג'יימס (Paapa Essiedu), וכשהיא מספרת לו, הוא מכה אותה וצועק עליה. הוויכוח שנוצר מסתיים בכך שהוא נופל ממרפסת אל מותו, אם כי לא ברור הן להארפר והן לקהל אם הוא קפץ בכוונה או נפל בטעות בזמן שניסה לפרוץ להארפר לאחר שהיא נועלת אותו.
באחוזה להשכרה, הרפר פוגשת סדרה של גברים (ומתבגר מפחיד אחד) שלכולם יש את הפנים של רורי קינאר. כולם רוצים משהו ממנה, והם פוגשים את הסירובים שלה ברמות שונות של זעם, בוז או התנשאות. בסופו של דבר, כמה מהגברים מתעמתים איתה ברצף שמתחיל כסרט אימה של פלישת בית והופך למשהו יותר כמו אימה גוף קוסמית. כשהיא פוצעת את אחד הגברים, כל אחד אחר מראה את אותו פצע נורא, המחקה את הנזק הקטלני שסבל ג'יימס בנפילתו. וכשאחד מהם פונה אותה, הוא יולד מיד מפלצת-אדם נוספת, שיולדת אחרת, בשרשרת של גירושים גופניים עקובים מדם.
לבסוף, מפלצת האדם האחרונה יולדת את ג'יימס, עדיין שבור ומושחת מהאירוע שהרג אותו, אך לכאורה חי. הארפר, אוחז בגרזן וברור שעבר הרבה זמן מפחד מהיצורים האלה, שואל את ג'יימס מה הוא רוצה ממנה, והוא אומר שהוא עדיין רוצה את אהבתה. התגובה שלה, כמו כל כך הרבה מהסרט, מעורפלת. ואז גרלנד חותך לרגע מאוחר יותר שבו הארפר נפגש עם חבר ותיק, ריילי, ושתי הנשים מחליפות חיוך ללא מילים כשהסרט מסתיים.
האם הארפר הרגה את ג'יימס החדש בכוונה הפעם? האם היא השאירה אותו לנפשו ופשוט הלכה? האם הם הגיעו להסכמה כלשהי? האם היא פשוט החליטה שהיא לא תיתן לחייה להיות מוגדרים על ידי אשמה כלפיו, מה שהופך את מה שקורה לו בסופו של דבר ללא רלוונטי לסיפור שלה? האם משהו מזה היה אמיתי, או שהכל היה הזיה שנבעה מהצער והבלבול של הארפר? (המכונית שהתרסקה והדם על הבגדים של הארפר מרמזיםמַשֶׁהוּקרה אמיתי, אבל לא מפרט מה.)
בעוד שסצינת הסיום המקורית של גרלנד הייתה קצרה - הוא מתאר אותה כ"ארבע או חמש שורות של דיאלוג בין הארפר לריילי" - היא עדיין עשויה להפוך את מצב הנפש של הארפר ואת הפרשנות שלה לאירועים קצת יותר ברורים.
"מבחינת מה שצילמנו, הדמות של ג'סי מסתכלת למעלה ומחייכת, וריילי ניגשת ויש להם חילופי דיאלוגים קטנים", אומר גרלנד לפוליגון. "חתכתי את חילופי הדיאלוגים ויצאתי מהסרט על החיוך ביניהם. ריילי נראית מתלבטת, והארפר מחייכת בתגובה, ובמובן מסוים מרוצה לראות אותה."
בשאלות ותשובות בניו יורק, גרלנד היה קצת יותר ספציפי. "אני תמיד מחפש לחתוך דיאלוג", אמר. "אני אישית מצאתי את זה יותר נוגע ללב כשהם פשוט חייכו אחד לשני, כי זה היה כל כך נורא, מה שקדם לאותו רגע. וכל מה שהם צריכים לעשות זה לחייך אחד לשני, וזה הרגיש חזק ופשוט יותר. הדיאלוג הרגיש מיותר לצד החיוך”.
הוא גם אמר לקהל שהשאלות שלהם לגבי מה שקורה בסוף הן חלק גדול מהעניין של הסרט. "אני מנסה להישען על משהו שקשור לאופן שבו הקהל מפרש, עוסק בדמיון, עם תמונות בסיפור", אמר. "רציתי במיוחד לצעוד אחורה, כי יש בו מרכיב שבו האופי של האופן שבו הוא מתפרש על ידי אנשים שונים הוא בעצם מה שהסרט. אז אני לא רוצה להתערב".
הוא אומר לפוליגון שמכיוון שהוא רוצה שאנשים יבואו עם הפרשנויות שלהם, הוא לא מודאג מכך שהם יקראו את שלו. "אני חושב שסביר מאוד שמה שתקבל זה כמה אנשים שהדעות שלהם משתלבות מאוד עם דעתי, וכמה אנשים שמצטרפים מאוד עם אנשים אחרים שעבדו על הסרט, וחלקם נמצאים במצב אופוזיציוני לחלוטין." הוא אומר.
ובסופו של דבר, הוא דוחה את הרעיון שהיוצר של יצירת אמנות הוא כל סוג של סמכות על המשמעות מלכתחילה. "אני רואה את זה נכתב שוב ושוב -זֶההדבר הואזֶה, כאילו הכותב מסוגל לקבל תשובה נחרצת לגבי טבעו של משהו", הוא אומר. "ואני רק חולק על זה. אני חולק על זה באינטראקציות שלי עם אנשים על כל דבר, בין אם זה כריך בייקון או ספר ששנינו נהנינו או לא נהנינו בו".
