לכל זיכיון יש את האיקונוגרפיה שלו. לבאטמן יש את האוזניים המחודדות האלה על הכיסוי שלו, המכונית המהודרת, ה-Bat-Signal. בפארק היורה יש את היתוש בצבע ענבר ואת המנועים החכמים. הרקול פוארו? יש לו שפם מפואר, כזה שהופיע במספר רב של סרטים, סדרות טלוויזיה והצגות במה. הבלשית האהובה של אגתה כריסטי היא לא מילה נרדפת לתעלומות ולפתור אותן כמו שרלוק הולמס, אלא המותג שלו? זה חזק.
גם המותג הזה היה על סף קאמבק. סרטו של קנת' בראנה משנת 2017רצח במזרח אֶקְסְפּרֶס, אולי הידוע ביותר מבין הרומנים של כריסטי עם הבלש המשופם, היה להיט רדום, עם רווח של 352 מיליון דולר בקופות בתקציב של 55 מיליון דולר. בראנה עצמו מככב בתור פוארו, ומקיף את עצמו בצוות כוכבים, כולל דייזי רידלי, וילם דפו, ג'וש גאד, ג'ודי דנץ' ואחרים - כולםארוז בקמפיין שיווקי חנוק ב-Imagine Dragons.
כְּמוֹבאטמן מתחיל,רצח באוריינט אקספרסהסתיים בטייז של המשך, ובמקרה זה הבטיח "רצח על הנילוס המדמם", אותת שבראנה יתאים את כריסטי'סמוות על הנילוסהַבָּא. ואז COVID-19 זרק את התוכנית הזו לכאוס. במקור תוכנן לשחרור במהלך עונת החגים של 2019, אך נדחה מאוד בגלל המגיפה,מוות על הנילוסהגיע שנתיים מאוחר מהמתוכנן, וזה סרט מוזר יותר עבורו. בזמן שהסרט ישב שלם והאולפן שלו קיווה להפצה רחבה רווחית, צוות השחקנים שלו צבר מספר אסונות יחסי ציבור בדרגת חומרה, כוללהודעות אנטי-ווקס לכאורה של לטיטיה רייט, של גל גדותעמדה שנויה במחלוקתעל הסכסוך הישראלי-פלסטין, ובעיקר האשמות מטרידות ומוזרות על התעללות וכפייה מינית שהוטלו על ארמי האמר,מוביל לגלותו בהוליווד.
צילום: Rob Youngson/20th Century Studios
לרוע המזל עבורמוות על הנילוס, תפקידו של האמר בתור השוטר סיימון דויל, שמתחתן מעל התחנה שלו, הוא מרכזי בעלילה, והספקולציות לגבי אסטרטגיית יציאת הסרט למגיפה פינו את מקומם במהרה לספקולציות לגבי אסטרטגיית ארמי האמר שלו. שנתיים לאחר מכן, נראה שתשובת האולפן להאמר זהה לתגובתם של תאגידים רבים למגיפה: דיסני ואולפני המאה ה-20 ממשיכים בשקט עם הסרט, מבלי להכיר בבעיות.
בעיקר, זה עושהמוות על הנילוססרט מביך, כזה שקשה לנתח אותו בטריילררק להראות את האמר בדרך אגב, וכזו שמגיעה בזמן מביך, כשהמגיפה המתמשכת מתכרבלת לאי ודאות ציבורית חסרת מנוח לגבי איך להתנהג בנורמה חדשה חסרת בהירות. יציאת פברואר פתאומית היא הפשרה שנעשתה לסרט שבדרך כלל יגיע בעיצומו של ביץ של חג, אך עשוי להצליח בלי אחד, אם התחרות תהיה פגומה מספיק. איזו סביבה מושלמת לסרט על הבורגנות הקטנה, שמתפנקת עם עושר לפני שהם הורגים כדי לקחת אותו.
מוות על הנילוסהיא תעלומה שבמרכזה אחת הפרובוקציות המובנות ביותר לרצח: חתונה. (לא חושב כך? נסה לתכנן אחד.) סיימון דויל, איש בעל משאבים מועטים, התחתן זה עתה עם היורשת העשירה לינט רידג'ווי (גל גדות), התפתחות מזעזעת לאחר אירוסיו הסוערים הקודמים של דויל עם חברתו הטובה של לינט, ג'קלין דה בלפורט ( אמה מקי). כדי לחגוג את נישואיהם, ירח הדבש הטרי עם חברים ובני משפחה ב-SS Karnak, דוברת תענוגות שתיקח אותם דרך מזרח אפריקה לכמה ימים של מסיבות מפנקות ו"מספיק שמפניה למלא את הנילוס".
בזמן שפוארו נופש במצרים, חברו בוק (טום בייטמן, חוזר על תפקידו מרצח באוריינט אקספרס) מזמין אותו להצטרף לחגיגות, שהולכות ומחריפות כאשר לינט נמצא נרצח. עם סירה מלאה בחשודים והחלל המצומצם הולך וקטן כל הזמן כשהרוצח הופך נואש, פוארו חייב למצוא את האשם לפני שהם מכים שוב - וכמו בכל תעלומה טובה, כמעט כולם מתנהגים בחשדנות ויש להם מניע.
בתור פוארו, בראנה מביא הפעם הופעה מושתקת יותר לתפקיד הראשי. הוא בלש שגאה ביכולתו לפתור פשעים, אך עדיין זועם עליהם. בראנה רומז על צער עמוק מאחורי שפמו העצום. קו הבסיס הזה מוערך בצוות מלא בהופעות לא אחידות - האיכות שלהם בדרך כלל תואמת כמה זמן הסרט מבלה עם דמות. היוצא מן הכלל הוא האמר. סיימון דויל הוא דמות שחייבת לשדר קסם ואיום באותה מידה, משהו שהאמר הראה כישרון בסרטים כמומצטער להטריד אותךורבקה. אבל הסרט לא מגיע בחלל ריק - הידע על השערוריות המתמשכות של השחקן מקשה על הקריאהכֹּלמעבודתו בנדיבות. הנוכחות שלו כמעט מרגישה כמו ספוילר.
נאמן במידה רבה לרומן של כריסטי, לפחות במילים הרחב, העיבוד של בראנה לתסריט מאת מייקל גרין עושה כמה שינויים שמביאים אותו להמשכיות עם הסרט הקודם (הרומנים המקוריים לא היו ברצף) ומדגישים את התודעה המעמדית של הספר. בגרסה זו, למשל, סלומה אוטרבורן (סופי אוקונדו) היא זמרת בלוז במקום סופרת רומנטית, ואחיינית/מנהלתה רוזלי (לטיטיה רייט) מאוהבת בבוק - מערכת יחסים שאמא של בוק אופמיה (אנט בנינג) חשודה של, בשל העושר שבוק עומד לרשת - ובעוד שאופמיה מנומסת מכדי לומר זאת בקול רם, בגלל הגזע של רוזלי.
הסרט אמנם איטי ולעיתים עמוס, אבל התפיסה שלו על אהבה כמלחמת מעמדות מעניקה לו רצף מרושע משכנע שכיף לחשוב עליו, גם כשהוא לא מתפתח על המסך בצורה המשכנעת ביותר. החזון של Branagh מוצג להפליא ומעוצב בצורה מפוארת, נפגע על ידי צוות שחקנים גדול שמותיר יותר מדי דמויות לא מפותחות, וקצב איטי שעשוי לגרום לצופים להרגיש כאילו הם לכודים על הקרנק עם צוות השחקנים האמור, לא בצורה טובה.
ובכל זאת יש איזו משיכה לזהמוות על הנילוסהמשיכה המיושנת של זה, עם הצילומים הרחבים, הגוונים החמים והביטחון המוחלט שלו שהמסתורין שלו מספיק כדי לעניין את הקהל. זה נוצץ כי הדמויות הן: זהו סיפור על אירופאים עשירים בצורה יוצאת דופן משתובבים על הנילוס בזמן שהמקומיים נושאים את התיקים שלהם ומגישים להם לובסטר, שם נישואים וחתימה יכולים לקחת איש אחד מאפלולית יחסית לדרגים הגבוהים של החברה. זה המקום המושלם לעקוב אחרי הרקול פוארו.
האפיון של אגתה כריסטי את פוארו מתאר אותו בעקביות כבלגן מתועב, עד כדי כך שהוא מעריך סימטריה במידה אובססיבית. בידיו של בראנה, זה משוחק בעיקר לקומדיה; בסצנה אחת, הוא לא יכול להתחיל לאכול קינוח עד שכל המאפים שלו מסודרים בצורה מושלמת על צלחת. אבל יש כאן גם טרגדיה, עצב לאיש הזה שפותר פשעים ומחפש סימטריה בין חברי החברה הגבוהה. לרוע המזל של הרקול פוארו, אין שם סימטריה. כפי שלינט אומרת לפני מותה, אף אחד לא חבר שלך כשיש לך כסף - וזה לא מקרי שאחרי מותה, כולם סביבה חשודים.
מוות על הנילוסמשחק עכשיו בבתי הקולנוע.
