אי אפשר להרגיש בנוח כשמקשיבים למוזיקה של בילי אייליש. זה לא שקשה להקשיב לו - להיפך. רק שכל שיר כואב בצורה קצת אחרת. מצד אחד, היא עושה להיטי פופ אפלים כמו"איש רע"שנוהמת מאחורי כלוב של סינת'ים בס-Y כאילו היא תמיד על הקצה לשחרר משהו מרושע יותר. ואז היא מסתובבת לבלדות שבריריותשדנים בגלוי במאבקים בבריאות הנפש, ומספרים סיפורים על אנשים שבורים עמוק, מוקפים בשלטים האומרים להם שהם צריכים להיות בסדר. תמיד יש משהו מרושע שמשתהה בקצוות של שיר של בילי אייליש, והקתרזיס של ההאזנה הוא במאבק להרחיק אותו - או לפנק אותו בצורה שאתה חושב שאתה יכול לשלוט בו. היא כותבת שירי אהבה לאנשים שגדלו עם מפלצות מתחת למיטות, ואוהבים את זה.
בסרט התיעודי של Apple TV Plusבילי אייליש: The World's A Little Blurry, כוכב פופ שיצר אסתטיקה מעצרת ומטרידה - סרטונים שבהםסיגריות כבויות על פניה, או שבו היא בוכה נוזל שחור רעיל - מאפשר לצופים להיכנס לעולם האינטימי והארצי שממנו היא בונה אותו. הסרט יוצא דופן בפשטותו, וכולל בעיקר קטעי לו-פי של רגעים גלויים עם אייליש ומשפחתה בשנה שקדמה ליציאת אלבום הבכורה שלה,כשכולנו נרדמים, לאן נלך?, והגרלה שלאחר מכן של פרסי הגראמי לשנת 2020.
למרות ציר הזמן הכרונולוגי בערך שלו,העולם קצת מטושטשהוא חסר צורה, פחות סיפור עלייה מעוצב בצורה חלקלק ויותר אוסף ארוך של ויגנטים, שרבים מהם לא מתעכבים מספיק זמן. זה כמו לגלול בסמארטפון של מישהו כדי להבין איך הייתה השנה שלו: חלק מהתגליות מדהימות, והשאר משאירים שאלות מאחור.
הסרט שקוע בביתה ובמשפחתה של אייליש: חדר השינה הצפוף שבו היא הקליטה את רובוכשכולנו נרדמים, לאן נלך, המטבח המבולגן שבו היא דיברה עם אמה, הסלון/משרד שבו היא ואחיה שלטו בכל רצועה והשמיעו אותם עבור אחרים. מחוץ לאיליש עצמה, שני הקולות הבולטים הם בני המשפחה המסייעים להצלחתה: אחיה פיניאס, שכותב רבים משיריה, ואמה, מגי ביירד.
העולם קצת מטושטשמסביר מעט מאוד על זה. יש סצנה אחת שבה אייליש משחקת מופע בעיר הולדתה, אבל אין שום אינדיקציה לאיזו עיר זו, או מה זה אומר עבורה. (אולי בגלל שזה באזור לוס אנג'לס, שם גרים אינספור כוכבים.) זה נותן לסרט התיעודי תחושה חסרת מקום, כזו שמתווספת כששמים לב שאין פרט לשמות לאמה של אייליש, או לציין את הקריירה שלה כשחקנית וכותבת. באופן דומה, מלבד הסצנות הרבות של בילי ופיניאס כותבים ומופיעים יחד, אין הרבה תובנות לגבי שיתוף הפעולה ביניהם. בעקוף חלק ניכר מהביוגרפיה שלה, הסרט מציג את אייליש כאמן מכל מקום, ללא יומרה, ובדיוק כמוך. בכך היא כמו כל כוכבת פופ, למרות מאמציה לחצוב דרך שונה מאוד.
התוצאה היא סרט שלמעשה מטשטש את העולם סביב נושא כוכב הפופ שלו. אבל התחושה הזו מנוגדת לחלקים הטובים ביותר של הסרט, אלה הלוכדים רגשות אינטימיים, ולא רק חללים אינטימיים. הרגעים האלה יכולים להיות קלילים (סרטון של אייליש בת 12 המוקסמת לחלוטין עם ג'סטין ביבר) קורעי לב (צילומים של אייליש בחזרות על ריקוד, אהבתה הראשונה לפני פציעה איפשרה את זה) וקשים (שיחה בין אייליש לבירד לגבי מילים על פגיעה עצמית באחד השירים שלה). הרגעים האלה חולפים, אבל הם עושים רושם חזק, הודות לגישת véritéהעולם קצת מטושטשלוקח לאורך כל הדרך.
כוכבי פופ עוסקים בתדמית לא פחות ממוזיקה, ויוצרים נרטיב שגורם להם להיראות קשורים למעריצים שלהם. עבור אמנים ומעריצי הדור של אייליש - היא בת 19, והסרט מתאר את החודשים שקדמו ליום הולדתה ה-18 - אין צורך להראות את העבודה הזו, גם כשהיא בוצעה בקפידה בצילומים וראיונות. אתה מקבל אותה או לא - והעולם קצת מטושטשמעוניין אך ורק לדבר עם צופים שכן.
דורות מבוגרים נוטים לאמץ מוזיקה נוסטלגית מכיוון שמופעי פופ מודרניים אינם משקפים את טעמי היום שלהם. זה בתכנון: מוזיקת פופ תמיד משתנה. אולי לעולם לא תהיה עוד בריטני ספירס, ולא צריכה להיות. לפחות לא עבור Gen Z - הם לא צריכים את בריטני ספירס. יש להם את בילי אייליש, כוכבת פופ שנולדה לעולם מבלבל ומעיק כמו שלהם. בשלב מסוים פנימההעולם קצת מטושטש, אמה של אייליש מתחבטת נגד מבקרים שמכנים את המוזיקה של בתה מדכאת. "לֹא!" היא אומרת, קצת כועסת. "ילדים בדיכאון!"
ברמה אחת, זו אמת ישנה שמסתובבת כחדשה: חרדת נוער היא כבר מזמן הדלק שמניע את כוכבי הפופ. אבל מצד אחר, באמת יש משהו ייחודי לרגע הזה באייליש והמוזיקה שלה. היא - יחד עם קודמים מיידיים כמוצ'רלי xcxולורד- משחררים באנגרים לדור שנגזר עליו גורל, קהל צעיר שמחובר ומבין מספיק כדי לדעת שהם יחיו כדי לשלם את החשבון שהדורות הקודמים השאירו מאחור. בניגוד לדורות הקודמים, ליותר מהשדים שלהם יש שמות, ואייליש שמחה ללחוש אותם באוזני המעריצים שלה, ולומר להם שגם היא רואה אותם.
בילי אייליש: The World's A Little Blurryהוא עכשיוסטרימינג ב-Apple TV Plus.
