פיקסאר מייצרת סוחטת דמעות. האולפן כמעט מתגאה בכך שהוא מסוגל להפוך קהל לערימה של יבבות מפחידות וצופים מוכתמים בדמעות. בְּעוֹדהדינוזאור הטובבהחלט יש את הרגעים שלו מעוררי רעד שפתיים, זה מרגיש מניפולטיבי רגשית בהתחשב בעובדה שהסיפור פשוט לא שם כדי לגבות את הסצנות הקתרטיות.
בניגוד לסרטים קודמים של פיקסאר כמולְמַעלָהווול-E,הדינוזאור הטובפשוט זורק סצנות רגשיות בכל פעם שזה מרגיש שצריך, במקום לבנות את נרטיב הדמות שמוביל באופן טבעי לגילויים רגשיים.הדינוזאור הטובעוסק באפטוזאורוס צעיר אחד והמסע שלו לגלות את עצמו, אבל זה כמעט בלתי אפשרי לעשות בסרט בלי הרבה בימוי.
הסרט עוקב אחר ארלו, הצעיר והקטן ביותר ממשפחת חקלאי האפטוזאורוס שלו, שחי את חיי היום-יום שלו במצב מתמיד של פחד מכל הסובב אותו. הוא המוזר במשפחתו; לא חזק כמו אחיו, ערמומי כמו אחותו, אמיץ כמו אביו או מסור כמו אמו. בתחילה, משפחתו מקבלת את זה שארלו שונה משאר האנשים, אבל ככל שעובר הזמן, הם מתוסכלים מחוסר היכולת שלו לבצע אפילו את המטלות הפשוטות ביותר. במהלך טיול אחד, לאחר שארלו לא מצליח להרוג את היצור שלעס את אספקת המזון שלהם בחורף, הוא יוצא מהחווה עם אביו ומתרחש אסון. זו הייתה צריכה להיות נקודת מפנה בסרט והייתה צריכה להיות הנקודה העיקרית הראשונה בפיתוח דמות עבור ארלו, אבל במקום זאת, זה כאילו כלום לא קרה. הכל חוזר לקדמותו ורק לאחר שארלו נופל בטעות לנהר ונישא הרחק מהביטחון של ביתו, הסיפור של דמותו בכלל מתחיל.
את שאר הזמן מבלים בצפייה בארלו עובר את מסע הגילוי העצמי הזה כשהוא חובר עם יצור אנושי בשם ספוט ומנסה למצוא את דרכו חזרה הביתה. אבל בדומה למסע שלו, הנרטיב מפוזר. הסרט מוסח בתוכו ומנסה למקד יותר מדי תשומת לב בדמויות אקראיות שלא עוזרות לקדם את העלילה. אם כבר, הצגת דמויות משניות, כמו משפחה של טי-רקס שהם נתקלים בהן, מעכבת את התפתחות היחסים החשובים בין ארלו לספוט.
כשהסרט מחליט להתמקד בשתי הדמויות הללו, שמגיעות מקצוות מנוגדים של העולם הפרהיסטורי, קשה שלא להיסחף בסיפור שלהן. אבל זה לא מבלה מספיק זמן בטיפול במערכת היחסים שלהם. במקום זאת, היא בוחרת להפוך כל אינטראקציה בין השניים לרגשית ככל האפשר כדי להחזיר את הקשר והאהבה ששני אלה יתפתחו זה לזה מבלי באמת להכין את הסצנה. זו רק סדרה של אירועים מצחיקים שאחריהם מגיע רגע רגשי קורע לב בין השניים.
זה לא אומר שאין היבטים בסרט שלא מצליחים.הדינוזאור הטובהוא, ללא ספק, הסרט היפה ביותר שיצא מפיקסאר. העולם האמיתי שהדינוזאורים והיצורים הללו חיים בהם הוא מדהים ברצינות, עם תשומת לב לפרטים בתמונות הרקע שפשוט גולחו בעבר. אי אפשר שלא להימשך ליופי שבכל זה. השימוש בתאורה, במיוחד עבור סרט אנימציה, הוא מעולה והצביעה מציאותית להפליא. אפילו הדמויות מפורטות באופן מפתיע. חתכים, שריטות וחבורות שהם צוברים במהלך הסרט הם חיים והבעות הפנים הן מהמרגשות ביותר עד כה למיזם של פיקסאר.
אבל אפילו עם הוויזואליה המהממת, הסרט לא מצליח להיות יותר מתפל ברוב המקומות. ספוט, למשל, הוא אחד המרכיבים היותר מעניינים וחמודים בעליל של הסרט, אבל הסרט אף פעם לא מתייחס אליו באותה מידה. הוא מצויר כיצור חסר פחד שארלו מחקה ביעילות כשהסרט מתפוגג, אבל זה כל מה שהוא; נקודה של חיקוי. יכול היה להיות לו סיפור מעניין משלו שנחקר עוד יותר, וכדמות המרתקת יותר, זה בהחלט היה הופך את הסרט להרבה יותר טוב ומעוגל. אבל זה סוג של עצלות שמדביקה את הסרט כולו.הדינוזאור הטובמרגיש מרותק יחד על ידי סדרה של גילויים אקראיים במקום קשת חזקה ומתמשכת עם דמויות שאתה רוצה באופן פעיל להתבסס עליהן.
הדינוזאור הטובהוא אחד הסרטים החלשים שיצאו מפיקסאר, וחבל כי האולפן הוכיח פעם אחר פעם שהם יודעים לעשות סיפורים נהדרים. אם זה היה מבלה אפילו עוד כמה חודשים בפיתוח והתסריט היה מעובד קצת, זה יכול היה להיות תכונה מדהימה, אבל ההפקה כולה מרגישה ממהרת. בעוד שארלו אולי הבין איזה סוג של דינוזאור הוא רוצה להיות, הסרט אף פעם לא מקבל את אותה ההבנה לגבי איזה סוג של סרט הוא רוצה להיות, ולעתים הופך להיות מייגע לצפייה.הדינוזאור הטוביכול היה להיות הדינוזאור הגדול, אבל במקום זאת בקושי מצליח לגרד בתור הדינוזאור הבינוני.
