יִעוּדפנתר שחוראחד הסרטים החשובים ביותר שראיתי אי פעם בהחלט נשמע אוברדרמטי. אבל זה לא היפרבולי, ואני לא לבד שאומר את זה. למה שמרגיש כמו הפעם הראשונה, קבוצה שלמה של אנשים שנראים כמוני - כמו רבים מאיתנו - זוכה להיות הגיבורים בתקציב גדול,מוצלח בצורה מסיביתסֶרֶט. ואין להסתיר מי הם ומאיפה הםפנתר שחור; הם אפריקאים, והם גאים בזה.
סרטי גיבורי על הם, בעיצובם, הגשמת משאלות: אנחנו רוצים את הכוחות שלהם! אנחנו רוצים את הבלתי מנוצח שלהם! אנחנו רוצים את התהילה שלהם! אנחנו רוצים את שרירי הבטן שלהם! (לא היינו מעזים ללבוש ספנדקס אחרת.) ברור שהלוואי שהיה לי גוף כמו של אלמנה שחורה או חשבון הבנק של טוני סטארק, ואני יכול להזדהות עם החרדה של פיטר פרקר. ובכל זאת כאישה צבעונית, נאבקתי למצוא את עצמי בכל סרט של מארוול עד היום, אפילו כששילמתי בצייתנות כדי לראות אותם כל כמה חודשים כמו חבר ממוצע בחברה.
ראינו את Marvel Comics טובים יותר בלאפשר לדמויות מיעוטים להתאים; אפילו איירון מן הפכה לנערה אפרו-אמריקאית מתבגרת לאחרונה. אבל כפי שציין נשר עוד ב-2013, לקראת הבכורה שלת'ור: העולם האפל, ממשיך להיות פער בין צד הקומיקס והסרט של החברה. מעט האנשים הצבעוניים שם נוטים להיות נבלים או חברי צוות תומכים, לא הגיבורים על הפוסטר. לחוסר הייצוג הזה יש משמעות, גם אם נראה שהוא לא משפיע על מספרי הקופות. (הנוקמים, עם בסך הכל אדם שחור אחד ואישה אחת בצוות הראשי, נשאר אחד הסרטים המרוויחים ביותר בכל הזמנים, אחרי הכל.)
"למארוול יש כיום את גלגלי העין של מאות מיליוני צופי קולנוע ברחבי העולם - דבר שמעולם לא היה נכון לפני אף חברת קומיקס. יש לו פלטפורמה ענקית לספר לכל אותם צופים על פני כדור הארץ",כתב נשר. "'כל אחד יכול להיות גיבור, ללא הבדל גזע, מין, נטייה מינית או כל דבר אחר.' זה לא כאילו מארוול לא ניסתה והצליחה בפראות להעביר את המסר הזה בעבר".
היקום הקולנועי של מארוול סוף סוף מיצה את הפוטנציאל הזה. אני יכול להסתכל על המודעה עבורפנתר שחורולמעשה לבחור בין מספר אנשים שרציתי להיות: King T'Challa, רגוע וקריר, מתנשא מעל קבוצת נשים וגברים עם גווני עור משתנים ושיער טבעי. יש את נאקיה ואוקויה, שתיהן בעלות עור כהה יותר מרוב הנשים השחורות שאני רואה על המסך, עצמאיות וחזקות גם יחד; ושורי, בחורה מוסמכת עם שיער מדהים וחכמה ו- אני יכולה להמשיך. אפילו לקילמונגר, השיער שלו עם ראסטות, יש סגנון שרציתי לשוטר.
בפעם הראשונה, צפיתי בסרט גיבורי על מבלי להרגיש כל כך מנותק ממנו באופן אישי. עכשיו אני רוצה יותר מאשר להיראות כמו Nakia של לופיטה נ'יונגו. אני רוצה להיות היא: פוליגלוט חזק שצוחק מהרעיון להתיישב עם ת'חלה. להפוך לנאקיה (או לאיזו גרסה מטורפת, נוטה לנמנום, בסגנון אלגרה שלה) נראה לי הרבה יותר סביר מאשר להפוך ל-Black Widow או, לעזאזל, וונדר וומן של DC. אני רואה בה את העקרונות התרבותיים האפריקאים שאני מעריצה אצל קרובי משפחתי: נאמנות עזה, חוסר מודעות עצמית פיזית ועקשנות. זה לא שלנשים הלבנות האחרות או הלא-שחורות האלה חסרות כאלה; זה שעם Nakia, יש ספציפיות אינטימית שמעולם לא זכיתי לראות לפני כן.
ייצוג כזה הוא בעל משמעות. אולי לקח למארוול יותר מארבע שנים לאמץ את כוחה להתחמק מהוועידה ההוליוודית, אבלפנתר שחורהואממש משלם בדיבידנדים. אנשים צבעוניים מגלוונים סביב הסרט הזה, מילדים חובבי גיבורי עללמעריצים מבוגרים שעשו זאתחיכה הרבה זמןלסרט כזה. כעת ברור יותר מתמיד שסרט בכיכובו של צוות שחקנים שחורים ברובם (והמתרחש במדינה אפריקאית מועצמת, לא פחות) לא חייב להיות אכזבה בקופות או הצלחה נישה. הסרט הנכון יכול להפוך לתופעה תרבותית.
גם חבריו היוצרים השחורים של הבמאי ריאן קוגלר מבשרים עליו כבן אובד הקשור להיסטוריה. קוגלר הצליח לתרגם את הסיפורים השחורים שלו מטבעם לתוך עולם גדול שבו הם מתקיימים רק לעתים רחוקות. זה מעודד את הצופים, וזה מעורר השראה לאבותיו.
"לכולנו יש גרסה משלנו של [סרט גיבורי על שחור], אני בטוח", אמר לי דניאלס, אחד מארבעה גברים אפרו-אמריקאים בלבד שהיו מועמדים לאוסקר הבמאי הטוב ביותר, בשנתשולחן עגול של הוליווד ריפורטר לאחרונהעל החיבוק האיטי של הוליווד ליצירת סרטים שחורים. "והוא סלל את הדרך עכשיו."
אנחנו לא יכולים להתעלם מההשפעהפנתר שחוריש וימשיך להיות. אני יודע שהצופים עדיין קוראים "וואקנדה לנצח!" לא יפסיק בזמן הקרוב. אנו מקווים שגם הוליווד לא תעשה זאת.
