בעידן שלכאורה תוכנן לחובבי אימה, הסרט התיעודי של Shudderאימה נוארהוא נקודת מבט מרתקת בזמן על ייצוג שחור בקולנוע האמריקאי. הוא משלב מבטים מעמיקים על יצירות מופת כמובלקולהוסיפורים מהברדסעם אנקדוטות של שחקנים ובמאים שהטביעו חותם על הז'אנר, ביניהם וויליאם קריין וקית' דיוויד.
הסרט נפתח בהתמודדותהולדת אומה, שאינה מתויגת באופן נרחב כאימה, אם כי השפעותיה בהחלט מחרידות. הסרט פרסם סטריאוטיפים גזעניים מזיקים ונפוצים שנשארים כמו צלקת משוננת לא רק בקולנוע, אלא בכל התרבות. שום פירוק של גזע בקולנוע המודרני לא יוכל להתקדם בלי להתייחס לסרטו של DW Griffith מ-1915, אבלאימה נוארבחירתו של הבמאי חאווייר בורגין מעלה את השאלה מה נחשב אימה עבור קהל שחור.
יותר מזה, זה מסמן בבירור את התזה לא רק על אנשים שחורים בקולנוע, אלא גם על אנשים שחורים בקולנועתיאטראות. למי מיועדת האימה, ומה זה אומר שיש ייצוג? מה ההשפעה עשתהליל המתים החייםוגנג'ה והסיש, ומה ההצלחה שללָצֵאתמְמוּצָע?
טוני טוד, אייקון אימה מודרני בשל תפקידו בקנדימן, מדבר על אגדות כמו דואן ג'ונס (שחקן,ליל המתים החיים) וויליאם מרשל (שחקן,בלקולה) מעורר השראה במרדף שלו אחר משחקי אימה. ברור איזו השפעה חשובה הייתה להם עליו - ואיזו השפעה הייתה לו, בתורו, על אמנים שחורים אחרים. אני מבין ב אדרך אקדמית רחוקה, חשיבותו של ג'ונס לקולנוע, אבל עדיף לשמוע את התשוקה ממקור ראשון ממישהו שהסתכל על עבודתו והצליח לראות אפשרויות לעתידו שלו.
למעשה, קית' דיוויד, ג'ורדן פיל והמלאכהרייצ'ל טרו של רייצ'ל כולן מדברות על תרומתם האישית, אבל השיא האמיתי הוא לשמוע על החוויות שחוו בצפייה בסרטי אימה ישנים יותר, טובים ורעים. חלקם הציעו ייצוג חשוב וחיובי (ליל המתים החיים), כמה רע (קינג קונג), וחלקם מעורבים מעבר להגדרה (קנדימן). כל נקודות המבט יחד מספקות מפת דרכים להשפעה שהיתה לתקשורת האימה על אמנים שחורים.
הסרט מסתיים, כמו שצריך, עם זה של ג'ורדן פיללָצֵאת. אוסקר התסריט הטוב ביותר של פיל מסמן נקודת שיא חדשה להשפעה של האימה השחורה, ובתקווה נקודת זינוק לעוד עשורים של מצוינות.
אימה נוארמספק סקר אוהב של אימה שנעשה עבור קהל שחור, ורשימה של קלאסיקות שחובה לראות (או לצפות מחדש) לכל חובב אימה.
אימה נוארזורם כעת ב-Shudder וזמין ב-DVD וב-Blu-ray.
