חוכמת הסיפור המקובלת מכתיבה שסיפור טוב צריך נבל טוב.שר הטבעות: טבעות הכוחמנהלי ההצגות JD פיין ופטריק מקיי נשענים אל המציאות הזו בחוזקה עם פרק 4, "הגל הגדול", ודוחפים כמה אנטגוניסטים חדשים ומבוססים בעבר אל אור הזרקורים כשסדרת Prime Video מגיעה לחצי הדרך. גם זה מהלך משתלם. לא רק לעשותטבעות הכוחהרעים של הרעים מתגלים כמשכנעים כשלעצמם, אבל הם גם משרטטים את ההצגה מרומני JRR טולקין שהיוו אותה השראה.
הגעה חדשה אדר(ג'וזף מאול) מגלם בצורה הטובה ביותר את המעלות של הגישה של פרק 4 המתמקדת בנבל. נוצר במיוחד עבורטבעות הכוח, מנהיג האורקים אינו דומה לשום רוע הארץ התיכונה שפגשנו בעבר - בין אם בכתביו של טולקין או בכתביו של פיטר ג'קסוןעיבודים זוכי אוסקר למסך גדול. נכון, לאדר יש זמן מסך מועט יחסית ב"הגל הגדול", ובכל זאת פיין ומקיי, יחד עם הבמאי וויין צ'ה ייפ והסופרת סטפני פולסום עדיין מצליחים לשרטט דמות בעלת ניואנסים מרשימים.
אדר הוא לא מישהו שכמובן מושחת מתאוות הכוח שלוכמו מורגות',סאורון, אוסארומן, והוא גם לא מונע על ידי רצון פתולוגי להתפלש בכספת זהב של סקרוג' מקדוקיאן, כמו סמאוג. במקום זאת, המניעים שלו נראים כמרובדים בצורה מפרקת, במיוחד ההערות החשוכות שלו כלפילהקיף(Ismael Cruz Córdova) על ההיסטוריה של הארץ התיכונה מסויידת, מה שמרמז על אג'נדה אישית יותר. לזרוק פנימה את האסתטיקה הייחודית של אדר (האם הוא אורק? שדון? משהו באמצע?), השאיפות לכאורה שלו לאלוהות, והביצועים המאופקים של מאול והוא בן רגע אחדטבעות הכוחהדמויות הכי מעניינות של
צילום: מאט גרייס/פריים וידאו
האורקים הבכירים בפיקודו של אדר ממשיכים לחשוף גם עומקים בלתי צפויים, אפילו כשהם מוכנים לצמצם באופן דרמטי את האוכלוסיה האנושית של דרום-לנד.טבעות הכוחפרק 2 נתן לנואורקים כמפלצות סרטים, פרק 3 נגע בהםיכולת לדבקות דתית, ושני האלמנטים האלה עדיין משחקים בפרק 4. אבל "הגל הגדול" מוסיף עוד משהו לתערובת, משהו אפילו יותר מפחיד: רוך אורקים.
צפו באדר - ששמו, כיאה, מתורגם ל"אבא" באלווית - מנחם ואז הרחמים הורגים את אחד מחייליו שנפצע אנושות במהלך הפרק הקודם. רק תסתכל על ההערצה בעיניו של האורק הזה כשאדר מלטף את פניו; לבחור הזה יש חיבה שאין לטעות בה, כמעט ילדותית, לאדונו. לאורך כל שארטבעות הכוחפרק 4, האורקים הם הג'ולים צמאי הדם (ולעתים, מזיקים אומללים) שגילינו לאהוב לשנוא. עם זאת, כאן יש איכות כמעט סימפטית להליכים. זה גם יעיל וגם משפיע - אחרי הכל, מי אי פעם תיאר לעצמו שנראה משהו קרוב לפגיעות רגשית באורק, גם אם רק לכמה רגעים קצרים?
יהיה מעניין לראות אם החלון הזה אל הצד הרך יותר של תרבות האורקים בסופו של דבר יהיה עסקה חד פעמית, או אם פיין ומקיי מתכוונים לפתח את הרעיון הזה עוד יותר בפרקים הבאים. למסע לעבר הרוע האמיתי בארץ התיכונה יש לעתים קרובות זרם תת-קרקעי מפתה, ולפתות מסיבות שלא מדעת לשירותו היה משהו שסאורון עצמו הצטיין בו במהלךה טבעות של כוחמסגרת העידן השני. האם אנו יכולים להתקדם לקראת הגילוי שמשנה את המשחק שאורקים היו פשוט הראשונים מבין קהילות רבות שנפלו בקסמו? זה לא בהכרח מסתדר עם האגדה של טולקין, אבל זההיהלהתמודד עם הדילמה המוסרית שמציבה גזע בלתי ניתן לניתוק מיסודו שהדון אוקספורד התמודד איתו כביכול במהלך חייו.
צילום: מאט גרייס/פריים וידאו
בינתיים, בנומנור, פארזון (טריסטן גראבל) נשאר לכאורה בצד של המלאכים; עם זאת, אלהמכירהסילמריליוןיזהה סימנים של סיבוב העקב הבלתי נמנע שלו. הגדול שבהם מגיע כשפראזון מפגין את הכישרון שלו לשלוט בהמון כועס בשלב מוקדם ב"הגל הגדול". על פניו, זה דבר טוב, שכן היועץ של המלכה יורש העצר מנטרל מהומה פוטנציאלית. עם זאת, פנייתו של פראזון לקהל ממלאת חזק גם את הדעות הקדומות נגד האלפים של חבריו - אפשר אפילו לקרוא לזה "שריקת מלחמה" - באופן שמבשר את המהומה העתידית של נומנור באותה יעילות כמו המהממת של מיריאל (סינתיה אדאי-רובינסון), חזון חדורי עלי כותרת.
ואז ישטבעות הכוחהאנטגוניסט הכללי של סאורון, אשר (נאמן לצורתו) ממשיך לארוב מהמצלמה במקום לקחת חלק פעיל בנרטיב של פרק 4. עם זאת, ייפ, פיין, מקיי ופולסום ראו את שובו של אדון האופל לאורך המחצית השנייה של הפרק, בדרגות שונות של הצלחה. מצד אחד, עלילת המשנה המקיפה את תיאו (טיירו מוהפידין) ואת יד החרב המרושעת שלו עדיין מרגישה כאילו היא נקרעה מסדרת פנטזיה אחרת, נפרדת לחלוטין. מצד שני, חילופי הדברים של תיאו עם אוהד סאורון המצמרר ולדרג (ג'וף מורל) לוכד בצורה מושלמת את תחושת האימה הבלתי ניתנת לתיאור שטולקין טיפח סביב הכובש העתידי של הארץ התיכונה בספרים.
עם זאת, בסופו של דבר, אלו כוחות הטוב שמוכיחים שהם האויבים הגדולים ביותר של עצמם ב"הגל הגדול", משהו אחר שמרגיש מאוד נכון לעבודתו של טולקין.גלדריאל(מורפיד קלארק) מייצגת את זה בצורה הטובה ביותר - ממשיכה להפגין תפיסה של דיפלומטיה כל כך גרועה שהיא למען האמת עוצרת נשימה - אבל היא רחוקה מלהיות היחידה מהגיבורים שלנו שמקשה על החיים לעצמם ולסובבים אותם. מההתנהגות הערמומית של דורין הרביעי (אואין ארתור) ועד החבלה העצמית קצרת הראייה של איסילדור (מקסים בלדרי), הפרק הזה מלא באנשים טובים שעושים בחירות רעות.
גם סלברימבור (צ'ארלס אדוארדס) ומיריאל נכללים בקטגוריה זו. סלברימבור מצדו דוחף בעליזות קדימה בעבודתו הגדולה מול העצות הנבואיות שכל אדם שפוי היה מחשיב במקרה הטוב אזהרה ובמקרה הרע איום - ואשרבָּרוּרלהסתיים בדמעות. (ברצינות, סלברימבור: אולי אל תיכנסי לעסקים עם אותו אדם שאתה מכיר שיום אחד יכריע את גורלך.) מיריאל לא טובה בהרבה, ומתייחסת לפרשנות הסובייקטיבית שלה לדימוי האפוקליפטי של הפלנטיר כאל עובדה אובייקטיבית המצדיקה את שנאת הזרים שלה. במשך חלק גדול מזמן הריצה של פרק 4. אם סלברימבור מייצג את הסכנות של אופטימיות בלתי מבוקרת, אז מיריאל בוודאיטבעות הכוחזהירות שלהולך "מלא דנטור"ולקפוץ למסקנה הגרועה ביותר האפשרית.
שוב, שני החוטים הללו מתנגנים בקאנון של טולקין; ספציפית, מכשיר העלילה החוזר על כך שדמויות מפרשות נבואות וסימנים לא נכון (במיוחד כאשר מדובר בפאלנטירי) כאשר אויביהם מתקרבים אליהם. וזה ללא ספק המקרה ב"הגל הגדול", עם ההתמקדות שלו בנבל גם מבחוץ וגם מבפנים. עם זאת, הפרק נסגר בסופו של דבר בסוג של הערה מלאת תקווה שגם טולקין אהב - מאותת שעדיין לא הכל אבוד עבור עמי הארץ התיכונה, אפילו כשהרוע עולה.
