הקהל עשוי להתייחס לסרט אימה מפחיד מאודחִיוּךשונה בהתבסס על האם היה להם ניסיון כלשהו בניווט במחלות נפש, בעצמם או במישהו קרוב אליהם.חִיוּךמפחיד בכמה דרכים די סטנדרטיות של יצורים, עם המון פחדי קפיצה ודימויים מטרידים שנועדו לתת לאנשים סיוטים. אבל זה גם קשור במידה רבה לאיך זה לשאת את המשקל של חרדה, טראומה או כאב נפשי אחר, ובכמה קשה זה יכול להיות להעביר את המשקל הזה לאנשים אחרים.
"אני חושב שזה כל כך בר קשר", אמר הסופר-במאי פארקר פין ל-Polygon ב-Fantastic Fest, שם הסרט הוקרן לראשונה. "כולם מסתובבים וסוחבים בתוכם את הדברים האלה שמושרשים עמוק בתוכם בליבתם, שמבוססים על ההיסטוריה והטראומות שלהם. ורציתי להשתמש בזה, וגם לחקור איך זה יכול להיות שהמוח שלך פונה נגדך. בשבילי זה אחד הפחדים הכי גדולים שלי".
פין מציע כי עקב אירועים סביב הסגר COVID-19, תחושות של מתח וחרדה הפכו למגיפה מקבילה משלהם. "פיתחתי וכתבתי ובסופו של דבר צילמתי את הסרט הזה במהלך המגיפה, כשאני חושב שכולנו היינו בטראומה והרגשנו תחושת בידוד ופחד מהשידור", הוא אומר. "הרעיון שטראומה יכולה להוליד טראומה היה ממש קיים במוח שלי, ואני חושב שזה פשוט התגנב לתסריט."
תמונה: Paramount Pictures
מכיוון שהרגשות האלה כל כך נפוצים כרגע, פין מרגיש שהם עשויים להיות מקובלים יותר לדון בהם מאשר היו אפילו לפני כמה שנים. "אני חושב שזה משהו כחברה, כולנו התחלנו להתעמת יותר. אני חושב שזה באוויר", אומר פין. "זה משהו שכולנו מודעים אליו: לכל אחד יש טראומה כלשהי בחייו, בין אם היא גדולה או קטנה, דברים שהם סוחבים איתם שהם לא מדברים עליהם".
הדרכים שבהן אנשים נמנעו באופן מסורתי מלהתמודד עם או לדון בכמה מהטראומות האלה היא חלק מהתדמית המרכזית של הסרט: החיוך המזוייף הנורא שמעיד על משהו מאוד לא נעים שקורה. "כולנו שמנו את המסכות האלה כדי להסתיר את הטראומה שלנו, שהייתה מאוד מוטיב בסרט, כשהחיוך הוא מטפורה, מסכה", הוא אומר.
חִיוּךהגיבורה של רוז (סוזי בייקון), מתמודדת עם טראומות עמוקות, מאשמת ילדות ופחד בלתי פתורים סביב מות אמה ועד לעובדה שהיא רודפת על ידי ישות בלתי נראית שיכולה לגרום לה לראות דברים מחרידים. כמטפלת, היא כבר רגילה לראות אנשים פוסלים את המטופלים הסובלים שלה כ"משוגעים", עד כדי מחיקת מותם כלא חשוב. וכשרוז מתחילה לנסות לקבל עזרה בהתמודדות עם המפלצת, אחותה וארוסה מפטרים אותה באותם דרכים.
"רציתי לעשות משהו שהרגיש כמו איך זה יהיה לחוות [התמוטטות], לשים את עצמך בנעליו של מישהו ואולי להסתכל על [חוויות וטראומות של אנשים אחרים] בצורה שלא שקלנו בעבר, " אומר פין. "אני חושב שזה נושא אוניברסלי לכולם, הרעיון הזה שכולנו מפחדים שלא יאמינו אותנו, במיוחד מהאנשים הכי קרובים אלינו. זה מפחיד."
תמונה: Paramount Pictures
פין רצה את התנהגותה של רוז ואת תגובתה לאירועיחִיוּךלהיות מציאותי ככל האפשר, לעמוד בניגוד למרכיבים הפנטסטיים יותר של הסיפור. אז הוא התייעץ עם פסיכולוגים על פיתוח הדמות שלה, ו"הזמין אחד לקרוא את התסריט ולהשקול".
חלק מהמורכבות שלחִיוּךהוא שבעוד שהקהל רואה בעיקר את נקודת המבט של רוז, ואין לו ספק רב שהיצור שתוקף אותה הוא אמיתי, אפשר גם לראות מדוע אחותה, ארוסה והמטפל ימצאו את התנהגותה מפחידה ואפילו מכעיסה. פין רצה שהצופים ירגישו קצת נקרעים בין נקודות מבט, אבל הוא היה בטוח שהם ירדו לצדה של רוז.
"אני חושב שזה תמיד איזון, אבל רציתי לסמוך על הקהל ולכבד את האינטליגנציה שלו ואת הרגשות שלו", הוא אומר. "ואני אוהב סרטים מבולגנים. אני רוצה שאנשים ירגישו דברים שונים. ולפעמים אתה רוצה להתגרות בהם. לפעמים אתה רוצה שהם ירגישו המון סימפטיה או אמפתיה, אבל אתה תמיד רוצה לעשות את זה מסובך עבור הקהל. זה כשסרט עושה את העבודה שלו, נכון?"
פין מתקשרחִיוּך"הניסיון שלי להוסיף לשיחה" על מחלות נפש ואנשים שחווים משבר פנימי בדרכים שאולי יהיה קשה לגורמים מבחוץ להבין או להתייחס אליהם.
"אני חושב כחברה, התחלנו לדבר טוב יותר על בריאות הנפש וטיפול וטראומה, דברים כאלה. אבל אנחנו עדיין לא ממש שם. זה לא משהו שאנשים מבינים. אז רציתי להשתמש בזה בתור מקבילה וכמכשיר כדי לחקור משהו שבתקווה יגרום לאנשים לחשוב קצת אחרת על איך זה יכול להיות בעצם לחוות דברים כאלה".
