Illix.run

M. Night Shyamalan'sלדפוק בבקתהמשתלב היטב בדפוס של סרטי העבר שלו, במיוחד מותחן הפלישה החייזרים שלו בנושא דתיסימנים. בליבה,סימניםמתמודד עם אמונה דתית וספק, ומה זה אומר לחוות שכנוע משנה חיים שאנשים אחרים אינם חולקים.לדפוק בבקתהלוקח את הרעיונות האלה לכיוונים קודרים, מעביר אותם דרך מותחן פלישה לבית שמעמיד רביעייה של מאמינים אמיתיים מול משפחה מבועתת שרואה בהם קנאים אלימים והזויים.

חלק גדול מהסרט תלוי בסוגי השאלות הגדולות שתמיד שלטו בשיחות הדת: מה נכון, מה עלינו לקבל אמונה, וכיצד עלינו לחיות כתוצאה מכך? אבל כמו סרטים אחרים של שימאלן שנוגעים בדת, אמונה, גורל והתערבות על טבעית,לדפוק בבקתהלפחות מצביע על כך שיש צורה כלשהי של תקווה וקתרזיס באמונה. זה לא בדיוק סרט מרומם או אופטימי, אבל הוא סרט רוחני למדי, מה שמרמז שלמרות שאמונה וספק הולכים באופן טבעי יד ביד, עדיף להיות אמונה מאשר להיכנע לציניות.

כל אלה שונים בתכלית מהרומן של פול טרמבלי מ-2018הבקתה בסוף העולם, ששימאלן והתסריטאים סטיב דזמונד ומייקל שרמן עיבדו לסרט. לספר הזה יש סוף הרבה יותר אפל - ומסר שונה בתכלית.

[אד. פֶּתֶק:סוף ספוילרים קדימה עבורלדפוק בבקתהוהבקתה בסוף העולם.]

בערך במחצית הראשונה שללדפוק בבקתהמסתגלהבקתה בסוף העולםבפירוט כמעט שורה אחר שורה, כאשר חלק גדול מהדיאלוג מתומלל ישירות מספרו של טרמבליי. נראה שאפילו הליהוק שואב השראה רבה מתיאור הדמויות של טרמבליי.

הזוג הצעיר אריק (ג'ונתן גרוף) ואנדרו (פשפשבן אולדריג') נופשים בבקתה כפרית מרוחקת להשכרה עם בתם המאומצת, וון (קריסטן קוי), כאשר זר שרירי ומפחיד, לאונרד (דייב באוטיסטה), ניגש אל וון ומתיידד איתה בעדינות. הוא הראשון מבין ארבעה זרים שהגיעו לבקתה כדי להחזיק את וון ואבותיה כבני ערובה ולהעמיד בפניהם ברירה: אחד מהם חייב להקריב את עצמו מרצונו כדי למנוע את האפוקליפסה.

לאונרד ושלושת הפולשים האחרים - רדמונד (רופרט גרינט, סברינה (ניקי אמוקה-בירד), וארדיין (אבי קווין) - כולם חוו חזיונות על האסונות הממשמשים ובאים שלדעתם ישמידו את כדור הארץ אם אריק , אנדרו וון מסרבים להקריב את קורבן. ארבעת האאוטסיידרים פורסים את סיפורי הרקע שלהם: כולם אנשים רגילים שנראה כאילו נבחרו כמבשרים על ידי כוח לא ידוע. כולם נחרדים ממה שהם ראו וחוו, ולמרות שאף אחד מהם לא רוצה להטיל אימה על וון ואבותיה, הם מבינים עד כמה המסר שלהם לא אמין. החצי הראשון של הסרט הוא בעיקר הלוך ושוב בין שתי הקבוצות, כאשר הצוות של לאונרד מנסה לשכנע את המשפחה שהאיום הוא אמיתי, ואריק ואנדרו עושים כמיטב יכולתם להפריך אותו ולגרום לפולשים לראות סיבה.

בשתי הגרסאות, אריק ואנדרו מסרבים באופן טבעי להאמין לסיפור האפוקליפטי, או להרוג אחד את השני. אז הפולשים, שנושאים כלי נשק מוזרים שנפגעו יחד מכלים נפוצים (קלשון, סדרה של חותכי פיצה מתנדנדים ועוד), רוצחים באופן טקסי את רדמונד, שמוותר על חייו בפחד אך פסיבי. לאונרד טוען שמותו שחרר שלב חדש של האפוקליפסה, ומנסה להוכיח זאת על ידי הצגת דיווחי חדשות של אריק ואנדרו בטלוויזיה. שני הגברים דוחים את האירועים כצירוף מקרים. בסופו של דבר, הם משתחררים ומתאבקים עם שוביהם הנותרים, כאשר אנדרו רץ למכונית שלהם כדי להביא את האקדח שהביא להגנה עצמית.

אבל אז שני הסיפורים נוטים לכיוונים שונים בתכלית. בסרט, הפולשים גם מוציאים להורג את ארדיאן באופן פולחני, ומשיקים אירוע אפוקליפטי נוסף, לפני שאריק ואנדרו נמלטים. אנדרו חוזר לבקתה עם אקדחו ויורה למוות בסברינה. ואז שני הגברים מתמודדים עם לאונרד ושולחים את וון להתחבא בבית עץ סמוך. בסופו של דבר לאונרד מקבל מהם את האקדח אבל משסף את גרונו, אומר לשני האנשים שיש להם הזדמנות אחרונה להקריב ולהציל את העולם. אריק, שחווה חזיונות משלו ולאט לאט האמין שלאונרד אומר את האמת, מתעקש שהוא צריך להיות הקורבן.

כאשר מטוסים צונחים לכדור הארץ, השמיים הופכים כהים, וברקים מכים סביבם, אריק מציג חזון של עתידו של וון ואומר שהוא מוכן להקריב את עצמו כדי להביא לעולם שלא יתקיים אחרת. הוא מצמיד את האקדח של אנדרו לחזהו, ואחד מהם לוחץ על ההדק. אריק מת, הברק נפסק בפתאומיות, ואנדרו מצטרף מחדש ל-wen וחוזר לעיר.

שם, הם מגלים שהאסונות מתהפכים בזה אחר זה, ונראה שהאפוקליפסה נמנעה. בסופו של דבר, כשהם אבלים יחד, מגיע שיר לרדיו שכולם שיתפו בעבר כשירה משפחתית. לצופים נותר לפרש את הרגע הזה בעצמם - בין אם זה נועד כאות או צירוף מקרים, קצת חסד מנחם מכל כוח שהכניס אותם דרך הכפפה הזו, או מגע של מגע מעבר לקבר.

גרסת הספר של הסיפור הרבה יותר מכוערת. בגרסה של טרמבליי, אריק ואנדרו משתחררים בבוקר שלאחר הוצאתו להורג של רדמונד. אנדרו מביא את האקדח ומחזיק את שלושת הפולשים הנותרים כבני ערובה, אך ארדיין תוקף אותו, והוא יורה בה למוות. לאונרד מנסה לרסן אותו, והאקדח נדלק - והורג את וון.

משם, הכל בסיפור שונה בתכלית. סברינה, אוחזת בספק וזעם על מה שעשתה, מחליפה צד ועוזרת לאריק ואנדרו לקשור את לאונרד, אותו היא מוציאה להורג באחד מכלי הנשק של הפולשים. מתברר שמשהו ממש משתלט על הידיים והקול שלה, גורם לה לעשות דברים שאין לה שליטה עליהם, ושחבריה חוו את אותו הדבר.

סברינה אומרת לשני הגברים שמכיוון שמותו של וון היה תאונה, זה "לא נחשב" למטרות של הקרבה על טבעית - היא עדיין יכולה להרגיש את האפוקליפסה מגיעה. לאריק ואנדרו יש תקלות נפרדות, אך עוקבים בחוסר רצון אחר סברינה כדי לחפור את המפתחות למשאית הפולשים, שאותה היא מוצאת יחד עם אקדח מוסתר. ברור מאוד בניגוד לרצונה, היא מזהירה אותם שהם צריכים לבחור מי מהם ימות, ואז היא יורה בעצמה למוות.

בסופו של דבר, אריק - הרבה יותר מאמין דתי בספר מאשר בסרט - רוצה להתאבד למקרה שמה שנאמר להם הוא נכון, אבל אנדרו מונע ממנו, ולוקח את האקדח. יחד, שני הגברים מחליטים שאף אחד מהם לא ימות, ושהם ינווטו יחד את האפוקליפסה הקרובה, גם אם כל השאר בעולם ימותו כתוצאה מכך. בעוד שסערה אולי על טבעית משתוללת סביבם, הם מחליטים פשוט להמשיך בדרך יחד, עם גופת בתם.

בעוד שברור שלאנדרו עדיין יש ספקות בגרסת הסרט, והסיפור עדיין משאיר מאחוריו שאלות פילוסופיות - מדוע העולם דורש הקרבה תמימה כדי למנוע את הרס שלו, ומי שלח את החזיונות לליאונרד ולקבוצתו? - שימאלן ושותפיו נותנים לדמויות תחושת חסד וקתרזיס. זה די ברור שאריק אכן הציל את העולם על ידי מותו, שהפולשים היו במגע עם כוח עליון כלשהו, ​​ושהחזונות שלהם היו נכונים. יכול להיות שיש סדר זדוני וטורף ליקום הזה, אבל לפחות יש צורה כלשהי של סדר.

זה מתאים לסרטים הקודמים של שימאלן על העל-טבעי, שבהם דמויות עשויות לפקפק ולהתווכח על החזונות או הקומפולסיות שלהן, אבל תמיד נראה שיש תוכנית בלתי ניתנת לתיאור, כזו שהם פשוט לא יכולים לראות עם ההבנה המוגבלת שלהן. גרהם, הגיבור שלסימנים, איבד את אמונתו, אבל בסוף הסיפור, הוא רואה את ידו המתערבת של אלוהים באסתמה של בנו ואת ההרגל של בתו להשאיר כוסות מים בכל הבית. מלקולם פנימההחוש השישימאמין שהמטופל הצעיר שלו קול, שטוען שהוא יכול לתקשר עם המתים, הוא הזוי - אבל בסוף הסרט, התברר שקול קיבל מתנה על טבעית שבה הוא משתמש כדי לנקום בחסרי האונים ולהציל אנשים שנראים בעבר יְשׁוּעָה.

תחושתו של שימאלן של עולם מסודר שבו דברים מסתדרים יחד על פי כוח עליון מגיעה לפעמים בצורה של פנטזיה מסורתית: בגברת במים, הגיבור קליבלנד היפ צריך לקבל את תפקידו בנרטיב מסוגנן עד גיחוך כדי להציל את העתיד. בסרט ההוא, הגורל והסמליות קודמים להתערבות אלוהית. אֲבָלגברת במיםהיקום של שוב מסודר סביב סדר מסוים, והתחושה שלכל אחד מוטלת החובה לקבל את מקומו שנקבע בו באופן שרירותי. כמו עםלדפוק בבקתה, אסור לדמויות לשאול מי עיצב את המערכת המסתורית שדורשת מהם דברים - פשוט לכולן יש תפקיד מוגדר כדי למנוע אסון.

בהבקתה בסוף העולם, אותה תחושה של תוכנית קוסמית וכוח עליון השולט בה נזרקת לכל הרוחות. הדמות האחת בסיפור שכולם הכי רוצים להגן עליה מתה בתאונה פתאומית ובלתי צפויה. יש תחושה גם בספר וגם בסרט שכל הדמויות תמימות ביסוד, נאלצות לעשות דברים שהם לא רוצים לעשות מכוחות שהם לא מבינים. זו מטאפורה עשירה לחקור ולדיון. אבל בתור ילדה מתוקה בת 8 שרק רוצה שכולם יהיו נחמדים אחד לשני, וון היא תמימה במיוחד, והמוות השרירותי וחסר התועלת שלה מרגיש כמו טוויסט פראי במיוחד.

תוסיפו לעובדה שמותה אפילו לא משרת מטרה, וזה נראה אפילו אכזרי יותר. בגרסה של שימאלן לעולם הזה, אנשים טובים לכאורה נאלצים לבחור בחירות איומות, אבל בסופו של דבר נראה שיש משמעות לבחירות האלה. גורלה של סברינה בספר מבהיר שהבחירות הן בסופו של דבר חסרות משמעות, ברגע שהכוח העליון המסתורי ואולי המרושע של טרמבלי מעורב. סברינה לא בוחרת להרוג את לאונרד, או את עצמה - שני הדברים נכפים עליה. הפולשים מבהירים שהם אפילו לא בחרו להאמין לחזונות שלהם ולהגיע לבקתה - הם פשוט מצאו את עצמם בדרך לאתר בניגוד לרצונם.

והבחירה האחת שכן חשובה - אריק ואנדרו שניהם מחליטים לתת לאפוקליפסה לקרות - מרגישה כמו בחירה צינית במיוחד. במעמקי האבל והתסכול שלהם, זה נראה אמין מספיק: שניהם מוכנים לתת לשאר העולם ללכת להיתקע, כל עוד הם לא צריכים להיות מופרדים. זו בחירה אנוכית, אבל אחת שנעשתה במודע מתוך תחושה שעולם שייקח מהם את וון בצורה כל כך חסרת היגיון אינו עולם שכדאי להציל.

אבל זה עדיין טרגי, וגרוטסקי באופן מודע, עבורם לסגור את כל האחרים בעולם ולבחור את האבל שלהם על פני כל סוג אחר של עתיד. לגרסה של שימאלן יש לפחות אמונה מסוימת באנושות, ובאנשים רגילים שיש להם את הכוח לשים את הצרכים של אנשים אחרים לפני הצרכים שלהם.

אבל אז, גרסת הסרט נותנת לאריק משהו ששווה למות בשבילו, וסיבה לרצות שהעולם ימשיך.לדפוק בבקתההוא סרט אפל, טרגי, מלא בהחלטות איומות והקרבות מכוערות. אבל זה חזון הרבה יותר אופטימי ומלא תקווה של העולם מהספר שעליו התבסס. מה שלא הופך אף אחת מהגרסאות ליותר טובות מהשנייה. זו רק תזכורת נוספת לטעמו הספציפי של שימאלן: הוא נהנה לראות את הדמויות שלו מנווטות בשאלות על אמונה ותחושת המטרה שלהן, אבל בסופו של דבר, הוא אידיאליסט שמעדיף לא לראות את העולמות שלו בוערים.