אפילו בעולם שבו כולם נראים מלאי חרא, משפחת ג'מסטון מצליחה להדהים. משפחת הטלוויזיה הבדיונית במרכז HBO'sאבני החן הצדיקותהםספורטאים אולימפיים בספורט השטויות, מתחזים למשפחה נוצרית למופת על מזבח המגה-כנסייה שלהם, בעודם מעבירים את דרכם בעצבנות על פני דרום אמריקה ומסתבכים בכל מיני פשעים קטנים.
הם מראה גונזו עבורמשפחת רוי שליְרוּשָׁה, מודאג באופן דומה במריבות הקטנות של העשירים כחלון למצב האמריקני, אבל עםהשירה הוולגרית הייחודית של היוצר דני מקברייד, מלא בדידות על זין וחרא. הם גם די מתוקים.
הפרדוקס הזה עושהאבני החן הצדיקותאחת התוכניות המרתקות ביותר בטלוויזיה. קל למחוק את הכומר אלי ג'מסטון (ג'ון גודמן) ואת הילדים הבוגרים שמנהלים את משרדו כאמני הונאה המשתמשים בדת מאורגנת כדי להעשיר את עצמם, אבל מקברייד וכותביו תמיד ברורים: אבני החן הן מזויות, מגעילות ווולגריות, אבל הם גם כנים. זה האגרוף הקלאסי של מקברייד אחד-שתיים.
"לפעמים, אתה יכול להשתמש במשהו מגעיל ומגעיל כדי לגרום לקהל לצחוק בדרך אחת", אומר מקברייד, "ואז זה גורם לך להפתיע אותם כשאתה מרביץ להם עם קצת אמפתיה פתאום, או שאתה רואה הרגע הפגיע הזה".
צילום: ג'ייק ג'יילס נטר/HBO
בעונה החדשה, המשודרת כעת ב-HBO ומשודרת במקס, אלי ג'מסטון מנסה להיכנס לחצי-פנסיה ולהשאיר את משרד הג'מסטון לילדיו. אבל הם גרועים להפליא בזה. ילדי הפריבילגיה, אבני החן מעולם לא רצו לשום דבר, ובחוסר הרצון הזה, בילו את כל חייהם ביריבות ילדותיות וחוסר ביטחון. זה לא אומר שהם לא רוציםלְנַסוֹתולהיות מנהלים טובים של הכנסייה המשפחתית - זה פשוט שבדומה להיות אנשים טובים ואמפתיים, פשוט אין להם מושג איך להתחיל לעשות את זה.
מקברייד, בתפקיד הראשי של הבן הבכור ג'סי ג'מסטון, היא הדוגמה המובהקת לכך. בג'סי, מקברייד יצר דמות שהיא פלא של אימפרוביזציה ואמפתיה, גבר-ילד עם חוסר ביטחון מצויר בבירור שמתודלק על ידי כור שטויות פיוז'ן קר, שמסוגל לבזבז דקות בלהעליב את מי שנמצא מולו כך שלעולם לא צריך להקשיב לו. דבר שהם אומרים.
"למרבה הצער של ג'סי, כל מה שיש לו זה שטויות", אומר מקברייד. "הוא נדחק לאור הזרקורים וירש את עמדת המנהיגות הזו, תוך שהוא לא מפגין תחושת מנהיגות. הוא מעולם לא היה צריך להרוויח כלום. הוא מעולם לא היה צריך להבין את הלקחים הקשים שידרשו למישהו כדי לצבור כל כך הרבה כוח ועושר".
צילום: ג'ייק ג'יילס נטר/HBO
אבני החן הצדיקותהיא קומדיה וולגרית על חוצפנים דתיים שמרבים לגשש עם השטויות שלהם, זה נכון, אבל היא גם אמפטית בטירוף, וזה מה שהופך אותה לתוכנית מורכבת להפליא. מקברייד והכותבים אף פעם לא מסתכלים מלמעלה על אבני החן ועל החפירות שלהם, אפילו עם קומדיה גסה כמו צינור אש של קיא שמתפרץ מכל שלושת האחים של ג'מסטון, או כשהמבוגרים המבוגרים האלה מנהלים קרב אוכל ממשי במסעדה. באופן דומה, זה אף פעם לא מצביע על כך שאבני החן אינן כנות לגבי אמונתן - הן צבועים בטירוף בכל רגע, אבל הם גם משוכנעים לחלוטין שמה שהם מתיימרים להאמין הוא אמיתי.
"אני חושב שהם בהחלט מאמינים; אני חושב שכל המשפחה היא", אומר מקברייד. "הם התחילו עם משימה, ואני חושב שהפיתוי של כסף ועושר וכוח והתרחבות השתלט על המטרות הראשוניות שלהם. זו מעין הטרגדיה של אבני החן; הם התחילו לכוון לכיוון אחד, ובהצלחה, הם הובאו לכיוון אחר. ואני חושב שהם משקרים לעצמם ומצדיקים את ההתנהגות שלהם, כי הם חושבים שהם בסופו של דבר משרתים טוב, אבל הם מעלימים עין מכל הדרכים שבהן הם לא."
זה אוליאבני החן הצדיקות' התובנה הכי גדולה. זה דבר מאוד פשוט שאלפי מילים על מלחמות התרבות והפרשנות משמאל וימין לא הצליחו להגיע אליו, אבל מקברייד ומשתפי הפעולה שלו עשו כבר שלוש שנים (בעודגַםמציע כיתת אמן ביצירת בדיחות זין): זה קל מדי לבולשיטרים לשטות בעצמם.
