דרמה A24 של שון דורקיןטופר הברזל, מבוסס על סיפורה האמיתי של אמשפחה אגדית של מתאבקים מקצוענים, מחייה מסורת חג מולד אמריקאית נהדרת: פותחים מתנות מתחת לעץ, אוכלים ארוחה דקדנטית, ואז מסיעים את כל המשפחה לבית הקולנוע המקומי כדי לצפות בגרסה חדשה של עונת היוקרה שמתגלה כסרט המדכא ביותר של השנה. PSA למי שמתכננים צפייה משפחתית בחג:טופר הברזלהוא לא סרט הספורט להתגבר על הסיכויים שהטריילרים היו רוצים להאמין בו.
מתרחש בטקסס בשנות ה-80,טופר הברזלמספר את הסיפור הידוע לשמצה של בני הזוג פון אריך, שיש להםאחד הערכים המרגיזים ביותר בויקיפדיהאי פעם תקרא. דורקין, שכתב וביים, מסגל את חייהם כמו טרגדיה יוונית בספנדקס, עם פטריארך שתלטן ובניו, שבט של אלופים עתידיים עם משאלת מוות.
קווין פון אריך (זאק אפרון) הוא מתאבק מקצועני מתפתח עם מראה של מגזין פלייגירל וצלעות משחק חובבות של שניים על ארבע, שמעכבים אותו במקצוע שעובר במהירות מאולמות בירה מעושנים ל הטלוויזיה הלאומית. בתור הבן החי הבכור במשפחת פון אריך, קווין משחק מגן לאחיו הצעירים: דייוויד המקסים והתיאטרלי (האריס דיקינסון), קרי אולימפי העתידי (הדובשל ג'רמי אלן ווייט), והצעיר ביותר, מייק (סטנלי סימונס), שיעדיף לפרוט מוזיקת פולק מאשר להציק בזירה.
פריץ פון אריך (הולט מק'קלני) הוא אביהם ומהנדס הטרגדיות שלהם. פריץ, מתאבק לשעבר בעצמו, משליך את ילדיו לזירה בזה אחר זה, במאמץ להפוך אותם למה שמעולם לא היה מוכשר מספיק להיות: אלוף העולם.
מקלאני נותן הופעה ממולחת. הוא מאיים, לעתים קרובות מתעלל מילולית, לפעמים פיזית. הוא גם מצחיק ומלא חיבה, מנטור נלהב. לבלות עם בני הזוג פון אריך זה לא כמו סרט אימה שבו אתה צורח, "פשוט תצא מהבית!" זה הגיוני רגשית כשהילדים, שגדלו עכשיו, עדיין רבים על ארוחת הבוקר ליד שולחן המטבח המשפחתי, או פורקים בפני אמם דוריס, בגילומה של מאורה טירני בגישה מצמררת של "אל תערב אותי בחרא של אבא שלך". הילדים חשים, בשלב מוקדם, שהמרדף שלהם אחר חגורת האליפות יהיה ביטולם, אבל הם לא יכולים להתנתק מכל האחווה המשפחתית. הם לא היו רוצים אם היו יכולים.טופר הברזלמושך את אותו טריק על הקהל, וזה עשוי להיות התמרון האקרובטי הטוב ביותר שלו.
הסרט הוא לא קופסה מלאה-של-Kleenex weepie מתחילתו ועד סופו. בהתחלה זה מאוד כיף. כי בקפיצה מהחבלים העליונים המטאפוריים של יצירת סרטים,טופר הברזלגם מחיה אתאַחֵרמסורת חג מולד אמריקאית נהדרת: צפייה מביכה בסרט עם המשפחה שלך ומגלה שהוא מלא באנשים יפים במיוחד שלובשים בגדים מינימליים, אם בכלל.
זה מובן מאליו בימינו לדבר על גופם של שחקנים בקולנוע, אבל הנושא הוא בלתי נמנע בסרט על היאבקות מקצוענית, צורת בידור שבה שתי נקודות המכירה המובילות הן דם וחזה חשוף. דורקין מבין. כמו ספר גדול למען היאבקות, הוא שומר על הקהל שלו כלוא עד למשחק האחרון, על ידי פיתוי עם מלודרמה סבונית, קטטים מתריסים והרבה עוגת בקר משומנת.
תמונת הפתיחה מחליפה מגדראבוד בתרגוםשלזריקת ישבן ידועה לשמצה- הפעם, אנחנו מקבלים את זאק אפרון בלבוש צמוד. זה קובע טון. דורקין מקדש את כל הגברים שחוצים את המצלמה עם עדשות מכוסות, אורות רכים ומספיק שמן להפעיל בוקה די בפו. קח לדוגמא את ג'רמי אלן ווייט, שהסקס אפיל שלו ממשיךהדובנמכרו אינספורחולצות יוקרה לבנות רגילות. אין חולצה למכור הפעם.
כשהגברים האלה מטפסים לדרגות התומכים בהיאבקות, דורקין נותן להם הרבה מקום להרגיש כמו אחים מקסימים, להתגנב החוצה למסיבות ולחלוק משחקי נבחרת בטלוויזיה. יחד עם כל החסידות שלהם יש רשימת השמעה של המנוני רוק משנות ה-70 וה-80, ששומרים על הסרט להתנדנד ממש על גבול הפארודיה התקופתית, כולל סצנה שבה מייק מתבגר מגלה את כוחה הטרנסצנדנטי של המוזיקה על ידי שמיעת "טום סוייר" של ראש. ."
זה יהיה קל לאנרגיה של "פשוט בחורים שהם בחורים" להתמוטט לטריטוריה של סרט השבוע, אבל דורקין שיתף פעולה עם אמנים מבריקים שמבינים איך לצעוד על החוט הגבוה שעליו הוא מתח את הסרט שלו. זה כולל את האיש המוביל שלו. עם פרסים כמו גלובוס הזהב כבר נראים מטופשיםמשקיףטופר הברזלההופעות של, אני אפספס שלא להאיר בקצרה את האלוף האמיתי של הטבעת הזו: אפרון מעלה כאן קסם, לוקח דמות שיש לה כמה דברים להגיד ואוצר המילים של ספר ילדים, ומחדיר לו זוהר מנחם של מנורת לילה .
יש באמת שני סיפורי אהבה בסרט הזה, ואפרון נושא את שניהם: האהבה בין קווין לאחיו, והרומן בין קווין לפאם (לילי ג'יימס). לאחרון אין הרבה זמן לפרוח על המסך, ובכל זאת שיחת סועד אחת בין ג'יימס לאפרון יש יותר ניצוץ מרוב סיפורי האהבה העכשוויים. אתה מבין למה לעזאזל אישה תתחתן למשפחה של דגלים אדומים חיה ונושמת.
יש לחלוק גם את הקרדיט האסתטי. צלם הקולנוע של הסרט, Mátyas Erdély, ידוע בעיקר בזכותובן שאול, דרמה "תצטרכו לראות את זה רק פעם אחת" על אסיר באושוויץ שנאלץ לנקות את תאי הגזים ולנקות אותם. בסרט ההוא, ארדלי שומר את המצלמה קרובה, כאילו הוא מצלם פורטרט. הפנים של החיים ממוקדות, והסביבה מטושטשת, כאילו כל השאר מטריד מכדי לעבד. ארדלי ודורקין מיישמים גישה דומה עבורטופר הברזל. המשפחה של קווין היא כל עולמו, וכל השאר הוא נוף. משחקי היאבקות ממוסגרים כמו ציורים ניאו-קלאסיים, גופם של האמנים המפוסלים עומד בצללית עוצמתית, כשההמונים נעלמים בצל שחור כהה.
כל מי שמכיר את היסטוריית ההיאבקות (או הביוגרפיות היוקרתיות) יידע לאן כל זה הולך. צילומי הטבע השופע של ארדלי עוברים לצילומים מהורהרים יותר של שדות טקסס צרובי שמש ותקריבים של גופות חבולות, עד לנקודת האמצע, כשהסרט מתקפל לשניים, עם שמחה בצד הקדמי וכפפה של פציעות ומוות על הגב.
לא נכלל ברשימה הארוכה של הסרט של טרגדיות בחיים האמיתיים: כריס פון אריך, האח הצעיר של משפחת פון אריך בחיים האמיתיים. אסטמטי ונוטה לפציעה, כריס נאבק להיכנס למעגל התומכים בהיאבקות לפני שלקח את חייו ב-1991. הוא היה בן 21. חוסר הכלתו ב-טופר הברזללא מרגיש כמו מחיקה אלא מעשה רחמים עבור הקהל - ואולי המשפחה.
צד ב' שלטופר הברזלמשחק כמו תקציר של הלהיטים הגדולים ביותר של טרגדיות ביוגרפיות, כולל הורים רשלניים, פירוק נישואים, שימוש בסמים, תאונות מום וחיים צעירים שנקטעו. ובכל זאת, שוב ושוב, דורקין ומשתפי הפעולה שלו מחליטים לרכך את מה שקרה לאחים פון אריך ומשפחותיהם, להרחיק בני זוג וילדים ואת הזוועה שפקדה אותם.
הביופיפיקציה של סדרה איומה ואישית כזו של טרגדיות תצליחנשמע גסלחלקם. אבל דורקין לא מדלל את סיפור פון אריך למוך ישיר לכבלים. הוא מבצע פעולת איזון, מודע לכך שסיפור עצוב מועיל רק אם לאנשים יש את הרצון (והחוזק) להישאר עד הקרדיטים.
אז זה הולם שדורקין מאמצת את השיטות בהן השתמשו בהיאבקות המקצוענית בכלל ומשפחת פון אריך בפרט כדי למזג בין העמוק לחול. רגע אחד, אנחנו צופים בגרוסריק פליירלחתוך פרומו באוקטן גבוה. הבא, אנחנו בהלוויה. צליפת שוט הרגשית הזו נאמנה לחוויה של לאהוב היאבקות מקצועית, גם בשנות השמונים וגם, למרבה הצער, עד היום. היאבקות מקצוענית יכולה להיות מלאה בסלבריטאים חביבים ואיקוניים כמו דה רוק, ג'ון סינה ו"סטון קולד" סטיב אוסטין. וזה גם יכול להוליד טרגדיות בלתי נסבלות, כמו גורלם של כריס בנואה, אוון הארט וגם בני הזוג פון אריך.
בטופר הברזל, הפער בין החיים למתים לא נראה כל כך רחוק. והפער בין הדומע לשמח קטן עוד יותר. דרך עיניו של דורקין, מעריצים ותיקים ועולים חדשים כאחד יכולים לראות את המציאות הפרדוקסלית של היאבקות מקצוענית - בידור שהוא גם תיאטרון וגם ספורט, מזויף ואמיתי, ולעתים קרובות מדי בטוח יותר בזירה מאשר מחוצה לה.
טופר הברזלהופעת בכורה בבתי הקולנוע ב-22 בדצמבר.
