Illix.run

עיבוד סדרות ספרים אהובות שרבים גדלו עליהן הוא אף פעם לא קל, אבל שוב, בוודאי כל דבר יהיה טוב יותר מהעיבוד הקולנועי הידוע לשמצה משנת 2010.הציפיות היו גבוהות, במיוחד עםהסופר ריק ריורדן מעורב מאוד בכל צעדשל התהליך ומבטיח שהמופע הזה יעשה את זה נכון.

אולי בגלל זה, בסופו של דבר העונה הראשונה,פרסי ג'קסון והאולימפייםמרגיש קצת ריק. זה בודק את כל התיבות, אבל זה כמעט כאילו התוכנית מנסה לצאת מדרכה, מתאמצת בטירוף להקדים את הצופים שמכירים את חומר המקור כדי שמנהלי התוכנית יוכלו סוף סוף לעבד חלקים מהספרים שעשו זאת. לא מקבל הזדמנות במסך הגדול. עם זאת, חבל, כי יש מעט דברים נפלאים לאורך התוכנית שכמעט הופכים אותה למדהימה - והניצוצות האלה שהניעו את להבת הפאנדום לאורך כל זה.

[אד. פֶּתֶק:סקירה זו מכילה ספוילרים עבורפרסי ג'קסון והאולימפיים.]

העונה הראשונה שלפרסי ג'קסון והאולימפייםמעבד את הספר הראשון בסדרה באותו השם של ריק ריורדן, שבו הנער הבעייתי פרסי ג'קסון (ווקר סקובל) מגלה שהמיתוסים היווניים הם אמיתיים והוא למעשה בנו של פוסידון. יחד עם אנבת' (ליהיא ג'פריס), בתה של אתנה, וחברו הסאטיר גרובר (אריאן שמחדרי), פרסי יוצא למסע חוצה מדינות כדי לשחזר את הברק הגנוב של זאוס ו(יותר חשוב לו) להציל את אמו.

כל עיבוד משנה כמה אלמנטים לגבי חומר המקור, ופרסי ג'קסון והאולימפייםאינו יוצא מן הכלל. עם זאת, במקרה הספציפי הזה, הרבה מהשינויים מרגישים כמו עדכונים מכוונים לביצועסיפור להתעדכן בזמנים. כמה מהעדכונים האלה הגיוניים: הליהוק, למשל, כולל הרבה יותר מהסדרה הראשונה של ריק ריורדן. אין בדיחות רעות על בחורות שנעשות על חשבון כל הבקתה של אפרודיטה. וכמובן, היה כל החלק של "האלים היוונים הולכים אחר האור של הציוויליזציה המערבית" בספרים, רעיון מאוד אירוצנטרי שלמרבה המזל הופרש לתוכנית. כל אלה הם דברים קטנים ושטחיים שבהחלט עוזרים לעדכן בעדינות את הספרים כדי לתרגם טוב יותר עם מה שמעריצים מודרניים מצפים. וזו הסיבה שהשינוי שמרגיש הכי ממוקד לקהל שגדל עם הספר גוזל מההצגה את רוב הכיף שלו.

הספרים המקוריים של פרסי ג'קסון נועדו מאוד לתת לקוראים הצעירים היכרות עם המיתולוגיה היוונית, אבל כעת, חלק מאותם קוראים צעירים מבוגרים יותר, והזכיינית לימדה אותם את הפרטים הקטנים של האלים והמפלצות. בתוכנית, זה מתורגם לכך שפרסי וחבריו צופים מיד באילו איומים מצפים להם ונמנעים במבוכה מאותם תלאות של הספר. בטח, אתה יכול להסביר איך זה הגיוני - זה העולם שגרובר הכיר כל חייו, אנבת' עשתה את השטיק למלחמה במפלצות לנצח, ופרסי גדל כשאמא שלו מספרת לו מיתוסים יווניים כסיפורים לפני השינה - אבל מה הכיף בכך שיש דמויות צעד אחד לפני הכל? אין כל כך הרבה מתח, אין כל כך הרבה תחושת גילוי. זה גם מקצץ בהרבה מהאקשן, וזה מרגיש כאילו הדמויות מספרות לנו מה קורה במקום לחוות את זה בעצמן.

במקום זאת, יש תחושה מוזרה שמנהלי התוכנית לוחצים מהר קדימה, מנסים להוציא כמה שיותר מהסיפור מהדרך כדי שיוכלו להתכונן לגמרי לספר הבא. אני מבין את זה; מעריצי סדרת הספרים (כמוני) מכירים את פעימות העלילה שלגנב הברק. יש להם כבר את הסרט מ-2010, על כל מה שזה שווה. הם רוצים את הדבר הבא, רוצים לראות את שלהםדמויות אהובותונקודות עלילה, רוצים לראות את כל הסדרה על המסך במקום את החלק ההתחלתי שוב ושוב. אבל העונה הראשונה מרגישה כמו הד של הסיפור, כאילו היא סומכת כל כך על הקהל שיהיה בסדר עם סיכום SparkNotes, כאשר זה צריך להיות הבסיס השיטתי שמגדיר את העונות הבאות.

החלק הכי מתסכל שלפרסי ג'קסון והאולימפיים, עם זאת, הוא הרגעים הנוצצים שבהם זה כן עובד, כי זה מראה שלמנהלי התוכנית יש תחושה של מה צריך עיבוד טלוויזיה. בזכות קריינות ישירה של פרסי, סדרת הספרים לא ממש התעסקה ברגעי רקע עמוקים יותר עבור הדמויות האחרות. אבל עיבוד לטלוויזיהפַּחִית. השיחה בין ארס (אדם קופלנד) לגרובר בדיינר, למשל, הייתה למעשה דרך מצוינת להציג את התבונה של גרובר לגבי פעולת האלים. כן, הוא ממציא משהו, אבל הייתה שיטה ברורה והסלמה מאחוריה, במקום שהוא ימנע מיד איום. (שלא לדבר על זה, זה פשוט נתן אינטראקציה חדשה עם ארס הנפלא למדי של קופלנד.) הדוגמה הטובה ביותר, לעומת זאת, היא הרגע הרך והנוקב בין סאלי (וירג'יניה קול) לפוזידון (טובי סטפנס) בסוף פרק 7.

לפרק כולו היו פלאשבקים רבים למאבקה של סאלי כהורה יחיד לילד בעייתי שבמקרה היה בן אל, וזה הגיע לשיאו בסצנה הטובה ביותר בתוכנית. כל הפלאשבק הזה עזר לשפוך קצת אור על העולם המורכב הזה של אלים ומפלצות, הרחיב את דמותה של סאלי ואת מערכת היחסים שלה עם פרסי וגם עם פוסידון, וגם נתן לפוזידון חרדה אנושית להפליא. סצינת הסיום הייתה מרה-מתוקה להפליא, ודוגמה מגרה להחריד כיצד ניצלו השואונראים את המדיום המובחן הזה כדי לעשות את מה שחומר המקור המקורי לא הצליח.

וזה בסופו של דבר הדבר הכי מעצבן בעיבוד הזה: יש כאן קטעים של תוכנית נהדרתפרסי ג'קסון והאולימפיים. הכל על סאלי ג'קסון נעשה בצורה כל כך מהורהרת ובאמת עוזר להגשים את העולם. לסקובל, ג'פריס וסימהדרי יש כימיה קלה ומרתקת על המסך ושליטה מצוינת בדמויות שלהם, והאינטראקציות הנוספות שלהם באמת עוזרות להכות את הקשר שלהם הביתה. קופלנד מוסר בתור ארס, הולך על הגבול בין מטופש למאיים עם עדינות. יש לקוות, כשהספר הראשון ירד מהדרך, מנהלי התוכנית יוכלו לחפור במחשבה ברגעים הגדולים בעונה הבאה, ולהתרשם מה עובד במקום רק לנסות להאיץ את החיפוש שלהם.