נושא שחוזר על עצמו בדיונים מסביבבית הדרקון- ומשחקי הכסלפניו - נוגע למוסר. עולמו של ג'ורג' RR מרטין הוא כל כך מוסרי עד כדי כך, שכמעט כל דמות היא אדם רע ברמה מסוימת. אז למי אתה מתעסק?
באופן כללי, קו החקירה הזה הוא רדוקטיבי לעזאזל ולא פורה במיוחד. העולם של ווסטרוס מלא בדמויות מורכבות שמציבות לקהל ללא הרף את השאלה האם אדם צריך להיחשב כרע כרגע הגרוע ביותר שלו, או אצילי כטוב ביותר. כשהסיפורים מתפקדים בשיאם, התשובות מגוונות ומעניינות, ומציעות מספר קריאה אפשרית על הדמויות: אולי יש הרבה סיבות להגיד "לעזאזל עם הבחור הזה במיוחד", אבל אפילו אנשים שמסכימים על הסנטימנט יכול להיות שיש סיבות שונות בראש. אחרים לא ירגישו כך בכלל.
בית הדרקוןהוא מופע יותר ספציפי ממשחקי הכס, לעומת זאת, ומדובר בספקטרום מצומצם יותר של אנשים. זה כמעט אך ורק על המעמד השליט. זה משנה את מערך העדשות הזמינות לצפייה בדמויות. הוא מקיף את הדרמה של התוכנית בהקשר אחר. זה ממלא כל סצנה בודדת בפיל ענק הממלא את הפינה של כל פריים: הציבור.
לאנשים הרגילים של King's Landing אין כמעט ייצוג בקאסט הדמויות של התוכנית. הסדרה מלאה בריבים מיוחסים שמתקוטטים על כוח ושולחים גברים למות כי הם מאמינים שיש להם זכות לזה. ובכל זאת בפרק החמישי שלה,בית הדרקוןמראה שהציבור עלה בדעתם של הכותבים מאוד, וחלקם בסיפור הסוחף הזה עשוי לעלות בקרוב על הפרק.
כמו כמעט כל פרק העונה, הפרק הזה מתחיל באימה: החלטתו של סר כריסטון קול להצעיד את ראש הדרקון של ריינס ברחובות לא נענית בתרועות הניצחון להן ציפה, אלא בשתיקה מזועזעת. כפי שאומר אחד מהצופים, תושבי וסטרוס חשבו שהיצורים הם אלים. כריסטון הראה להם במקום שהם רק בשר, כמו כל דבר אחר. שאלת ההמשך המשתמעת היא עוצמתית ומערערת יציבות: מה כל זה אומר על האנשים שמשתמשים בדרקונים כראיה לזכותם המולדת לשלוט?
הניסיונות להרגיע את הציבור עשויים להיות מעט מדי, מאוחר מדי. איימונד, במעשה הרשמי הראשון שלו כמלך-עוצר, כורת את לוכדי החולדות שנתלו על הקורות מאז רצח אחיינו, תזכורת לתקופת שלטונו הקצר של הטנור אייגון עד כה. אבל למרות המשחק הזה למען אופטיקה טובה יותר, העניין האמיתי של איימונד טמון במלחמה: קהל כועס לומד עד מהרה על השליט החדש שלו בגילוי שהם כעת שבויים בעיר שלהם, לא מסוגלים לעזוב לחפש מזון או הזדמנויות טובות יותר. למעצמות שהן, הן מועילות יותר בבית, משלמות את המיסים שלהן ומונעות מהעולם החיצון ללמוד כמה חסימות פוגעות בהן.
כל זה משתלב עם המאמצים של Rhaenyra באי דרגונסטון. מתוסכלת מהעובדה שאנשי המלחמה שלה אינם מסוגלים מבחינה חוקתית לקבל מנהיגות של אישה, היא פונה שוב ליועצת הבלתי סביר שלה מיסרייה, שמציעה שיש דרכים אחרות לנהל מלחמה. היא נותנת קול לאי-שקט המורגש ב-Kings Landing, הדגשים המצטברים שמלחמת אזרחים הולכת וגוברת הביאה על אוכלוסייה שידעה רק שלום. האנשים האלה להוטים להאשים מישהו בכך שסיים את השלום הזה. האם בסופו של דבר הם יהיו סימפטיים לרהנירה, למרות שהחסימה שלה היא שמרעיבה אותם? או שמא האינסטינקט של מיסרייה שהם יתעבו ממחיצי המלחמה ורוצחי העכברושים מדויק יותר? או אולי ההחלטה של אוטו להצעיד גופת נסיך ברחובות הייתה טיעון חזק מספיק כדי למתג את המלכה הבלתי נראית כטרור שכדאי להרחיק ממנה?
כָּאן,בית הדרקוןנראה כי הוא משרטט קו אידיאולוגי ברור בין הצדדים שלו מעבר למידת הזדהות שאנו מוצאים את שואפיה השונים: חלק מהשליטים הללו רואים באנשים שלהם רצון משלהם ששווה להתנדנד בו, בעוד שיש הרואים בכך נושא מעצבן שיש להתקיים בו. לִבדוֹק. עבור שני הצדדים, ההמונים הם רק משאב אחד נוסף שיש למנף אותו בכל דרך שתעזור לבעלי הכוח לשמר את שלטונם. אבל בסיפור על תככים של ארמון וסכסוכים פוליטיים, הציבור אינו חסר אונים. אוי לאלו ששוכחים זאת.
