Tomorrowlandהוא סרט מטופש וטוב לב על אופטימיות, עתידנות של שנות ה-60 ונוסטלגיה משתוללת של דיסני. זה הכי טוב כשהוא צוחק על כמה מהחלקים החכמים יותר שלו, מה שהוא עושה לעתים קרובות, אבל לא מספיק כדי להפיג אווירה סכרינית בדרך כלל.
הסרט מתרכז בהרפתקאותיו הכפולות של פרנק ווקר - ממציא ילד מבריק שהולך ליריד העולמי של ניו יורק ב-1964 עם אב-טיפוס הסילון שלו (ומסתיים בעולם מסתורי ועתידני); וקייסי ניוטון (בריט רוברטסון), בחורה גאונית של ימינו שזוכה בעצמה הזמנה מסתורית לטומורולנד. הסרט מתרחש ברובו בימינו, שבו סיפורת דיסטופית ותחזיות יום הדין על סביבה, מלחמה ומחלות מאיימות להפיל את העולם על ברכיו. ניוטון, לעומת זאת, היא חולמת, והמסע שלה לחפש את "טומורולנד" ולהחזיר מעט תקווה לעולם הוא מעומק הלב.
המסע הזה לוקח את ניוטון - ואת בן לוויתה יותר מהפוגש את העין, אתנה (רפי קאסידי), למרדף פרוע ברחבי המדינה, מחפש את ווקר המבוגר (ג'ורג' קלוני בעל מראה מדוכא), הבחור היחיד. מי יודע איך לפתוח את הסודות של Tomorrowland.
Tomorrowlandעובד יפה כשהוא עושה כיף עדין מהנחת היסוד שלו. זה בעצם סרט על ילד שרוצה להציל את העולם, על הערך של אופטימיות ולהיות חולם, גם כשזה לא מגניב להיות כזה. זה מסר נהדר, אבל זה הולך בקלות עם קצת קומדיה. יש שפע של בדיחות עדינות (ולא עדינות) על דיסני - הנהנונים והסתערויות חזותיות כמו הנסיעה הידועה לשמצה It's a Small World שהיא פורטל למימד Tomorrowland, או נוכחות של "אנימטרוני אודיו" מרושעים בעלי מראה תאגידי עם משחת שיניים מגחך. יש סצנה נפלאה בשלב מוקדם עם קיגן-מייקל קי כבעלים של חנות אביזרים חנונים, עם צעצועים של מלחמת הכוכבים וזבל של מדע בדיוני משנות ה-60, שם, כמובן, יש קרב אקדח לייזר אפי. יש הרבה כיף להיות בוTomorrowland, כשזה לא גיור קצת יותר מדי ברור.
זה גם סרט יפה. Tomorrowland עצמה נראית כמו גרסה חיה ונושמת של חזון-חלל-פוגש-רטרו-עתיד של מסע חלל מטורף משנות ה-60 שדמיין בפארקים של דיסנילנד. זה נוצץ וכסוף ומחייך ורב תרבותי. אזרחים נוסעים במטוס סילון ובמכונית אווירית, ואי אפשר שלא להתרשם מהכישרון הוויזואלי המוצג. למרות שהעולם העתידי נראה נקי ומואר, הוא גם חם ומזמין.
אֲבָלTomorrowlandלמרבה הצער, מאבד מעט קיטור במערכה האחרונה, ומצאתי את עצמי מגלגל את עיניי לנוכח ההתקדמות של הסרט. אולי לא קיבלתי את המנה המתאימה שלי של אבק פיקסי באותו יום, אבל לא הרגשתי מספיק את הקסם של דיסני כדי להאמין לכמה מהתעלולים הסופיים. הכל קצת נקי מדי, קצת יותר מדי על האף ושחור-לבן.
אבל למשפחות ולאלה שרוצים מספיק כדי להאמין בעתיד יפה,Tomorrowlandהוא נתח מתוק של אסקפיזם.
