השנים האחרונות ביטלו במידה רבה את סרט גיבורי העל הקטן, שהופך את קיומו שלצבע מהירעל אחת כמה וכמה. בנוף תרבותי שבו שולטים מאבקים והורסות עירוניות ושובר קופות, הוא - כסרט שמתרחש באמצע שום מקום, בעל אפקטים מיוחדים מינימליים, ומככבות בו שלוש נשים שחורות - הוא אנומליה יוצאת דופן.
בימוי: ג'וליה הארט (שכתבה את הסרט יחד עם ג'סטין הורוביץ),צבע מהירמרגיש כמו יצירה עם ג'ף ניקולסספיישל חצותו(החלק הראשון של) זאק סניידרסאיש הפלדהמבלי להיות מחוייב לאף אחד מהם. רק שיש סבלנות ודגש על רגש על פני אקספוזיציה בכל שלושת הסרטים; כוחות העל שיש לדמויות הם אמצעי לסיומו של הסיפור במקום להיות הסיבה לקיומו של הסרט. שלושתם נמצאים במיטבם כאשר התמדה אנושית פשוטה ואהבה הם אלו שהופכים את הגיבורים כביכול שלהם ליוצאי דופן.
מתרחש בעתיד הקרוב שבו אמריקה נפגעה בבצורת,צבע מהירלוקח את הזמן כדי לקבוע מדוע רות (גוגו מבטה-ראו) נמצאת במנוסה, ולמה נראה שההתקפים שלה מעוררים רעידות אדמה. גם כשהיא חוזרת לבית החווה בו גדלה, שבו אמה בו (לורין טוסיין) מגדלת את בתה הצעירה של רות לילה (סניה סידני), הפרטים נחלקים רק כשהדמויות זקוקות להם ולא מוקדם יותר. בו לא הסבירה את חוסר הרצון שלה לקבל את פניה של רות בחזרה ללילה באופן מוחלט, ולכן היא לא מסבירה, לא עד שזה הכרחי לחלוטין. באופן דומה, אשמתה של רות מונעת ממנה להיות מקדימה עם בתה, שבקושי זוכרת אותה, על הסיבה שהשאירה אותה מאחור מלכתחילה.
היכולות שיש לכל שלושת הדורות של הנשים הן כמעט משניות מהבחינה הזו. הארט והורוביץ יכלו בקלות להיכנע לכל כישרון אחר, או לחסל אותם לחלוטין; הפוקוס של הסרט הוא בבניית תמונה קוהרנטית של חייהן של הנשים הללו יחד, במקרה שהנפיחות והמערבולות ברגשותיהן מקבלים צורה ויזואלית על ידי תופעת "לראות את הצבעים" שחווים שלושתן. זה ניסיון לתת צורה למשהו חסר צורה, והשיקול דעת שבה נעשה שימוש באפקט הופכת אותו ליותר אפקטיבי כשהוא סוף סוף נכנס. (זה אותו עיקרון שהופך את זה למרגש כל כך כשסופרמן סוף סוף מתעופף, בחיוג למעלה עד אחת עשרה.)
לרוב, יכולות אלו באות לידי ביטוי במובנים קטנים. בשלב מוקדם, בו מעשנת סיגריה שהיא הופכת בקלות למסה מסתחררת של אפר ואש לפני שהחזירה אותה לצורתה המקורית, ולילה מפגינה את אותו כישרון על ידי תיקון קערה שרות שברה פעם. זה כישרון שיש לו יכולות הרסניות, אבל אף פעם לא נעשה בו שימוש (או מוצע) פעם אחת בתפקיד הזה. היראה שהוא מעורר תמיד בכוחו לשחזר.
דמויות אחרות - שריף מקומי חביב (דייוויד סטרטהאירן), מדען מנומס על ידי הממשלה (כריסטופר דנהאם) - משתלבים בנרטיב ומחוצה לו, אבל הפוקוס נשאר קטן. תחושת ההוד שצבע מהירהבעלים נובע מכמה מתגמל הסיפור מתפתח, כמו גם כמה הוא מדהים מכל בחינה. הצלם מייקל פימוגנרי מעורר את סרטי הדרכים והמערבונים הטובים ביותר באופן שבו הוא לוכד את נופי המרחב חסר השם של אמריקה התיכונה שבה הסרט מתרחש, והמלחין רוב סימונסן שומר על כל העניין עם ציון קלאסי ומודרני בתורות , מזכיר את העבודה שדיוויד וינגו ודאפט פאנק עשו עליהספיישל חצותוטרון: מורשת, בהתאמה.
הנושאים שבהם הארט מתמודד - משפחה, נידוי ומימוש הפוטנציאל - נפוצים בכל סרטי גיבורי העל, אך הם מרגישים רעננים לחלוטיןצבע מהיר. זה אפקט שהסרט משיג בכך שהוא מתריס כמעט כל מה שמצופה מסיפור כזה: אין נבל אמיתי, אין הימור מאיים על כדור הארץ, אין אזכורים ליקום קולנועי גדול יותר, אין עוקץ פוסט-קרדיטים. זהו סרט גיבורי על המופחת ליסודותיו, והוא מרוויח מהפשטות הזו.
היעדר סלסולים מאפשר לתחושת אהבה מוחשית - אהבה בין אם ובת וגם בין סבתא ונכדה. אפילו אחד מהשברים המאוחרים הגדולים יותר (אך בטלגרפים היטב) מתפתל רק על מערכות יחסים בין דמויות שהיכולות העל-טבעיות נלוות להן במקרה, ומנגן ברכות ובעדינות במקום לדרוש תצוגה פירוטכנית בעלת כוח-על.
גם לקלילות היחסית של הסרט יש חלק בבעיות, בעיקר כשזה מגיע למקרים של דיאלוג פרוע והתחושה הקלושה שהארט מגיע לנושאים של העצמה ואיכות הסביבה שאולי הם קצת גדולים מדי. אֲבָלצבע מהירהחוזקות של כל כך משכנעות עד שעולות עליהן בהרבה. פרצי הצבע שלו מאפשרים לחקור סיפורי גיבורי על בכל הרמות השונות, ועם מובילים שונים.
צבע מהיריצא עכשיו בבתי קולנוע נבחרים.
