אני משחק במשחקי וידאו מאז שהייתי ילד, ובעוד ישתמיד משחקים מדהימים שיצאו שנה אחר שנה, נדיר שאני משחק משהו שמרגיש רענן, נועז ולגמרי במסלול משלו.רוצח גן העדןלא סתם מכה את השיאים האלה, זה מחליק על פניהם בסוג של ביטחון עצמי שמסובב ראשים.
המגרש ברמה גבוהה:רוצח גן העדןהוא משחק בלשי עולם פתוח שבו אתה משחק בתור Lady Love Dies - כן, לכולם יש שם מאוד Metal Gear Solid כאן - כשהיא חוקרת אי מכופף מציאות, מוצאת רמזים ושואלת חשודים בכל סדר שתרצה. המטרה שלך היא לפתור רצח משוכלל הכולל אלים ושדים.
שימו לב, זה לא אי רגיל. לעזאזל, אתה אפילו לא לגמרי אנושי. ביסודו של דבר, בעולם הזה, ישנם אלים רבי עוצמה שיעניקו כוחות מיוחדים לעוקבים שלהם. אתה וקבוצה של משרתים אדוקים אחרים מסורים מספיק כדי שאמרו שהאלים ראו לנכון לשים אותך במימד כיס שאתה שולט עליו לחלוטין. וכדי להראות את הכרת התודה שלך, סינדיקט האלים שלך מתחיל לחטוף צבא קטן של בני אדם שמטרתו היחידה היא להתפלל, או, אם יהיה להם כל כך חסר מזל, בסופו של דבר להקריב. האלים האלה דורשים דם, והרבה ממנו.
רוצח גן העדןזורק את כל זה עליך ואז משחרר אותך לעשות מה שאתה רואה לנכון. משחקי מסתורין בדרך כלל לא נותנים לך את החופש ללכת לכל מקום ולדבר עם כל אחד בכל עת. ומה שבטוח, העיצוב של המשחק חזק מספיק, שבכל פעם שחיברתי אג'נדה נסתרת או שברתי את האליבי של מישהו, הרגשתי כמו גאון. שמחתי במיוחד כאשר החקירה היסודית שלי באי המוזר זכתה ברמזים שאחרת יהיה קל לפספס.
רוצח גן העדןלא מחזיק את היד שלך בכלל. יש כפתור שיכול להגיד לך איפה הדמות נמצאת, ותפריט שאוסף את כל העדויות וקווי הזמן שאתה מגלה תוך כדי, יחד עם לידים פוטנציאליים, אבל המשחק אף פעם לא אומר לך אם אתה בכיוון הנכון, או מה השלב הבא.
אפילו כשאתה בונה נרטיב שלם בראש שלך, המשחק אף פעם לא אומר לך באופן מלא אם התשובה שלך היא הנכונה. בזמן שאני כותב את זה, שבוע אחרי שניצחתי את המשחק, אני נשאר עם שאלות ותהיות לגבי פסק הדין שהגעתי אליו, והאם פספסתי איזו פיסת מידע מרכזית. זה בתכנון. המשחק רוצה שתבינו ש"צדק" הוא חוט עדין שאנו מנסים לשזור לתוך נרטיבים קוהרנטיים, אבל הדעות הקדומות והנקודות העיוורות שלנו עלולות לגרום לכך שלא ניתן לראות את התמונה השלמה.
הזכרתי שאתה יכול להמשיך רומנים עם החשודים? וזה, אגב, שני האנשים ששכבתי איתם במהלך המשחק, איכשהו לא היו קשורים לקונספירציה הגדולה יותר? כֵּן. תקשיב: אני יודע שעשה מקרה טוב. היה אמִגרָשׁשל ראיות נגד האנשים שהפניתי אליהם את האצבע. אבל אני פשוט לאלָדַעַת,וזה אוכל אותי בצורה כזו שאני כמעט יכול לדמיין את המפתחים קוראים את המילים האלה ומחייכים לעצמם. המשחק יודע מה הוא עושה, ולמסתורין יש מספיק כוח כדי לחיות עכשיו שכר דירה חינם בראש שלי. אני שונא את זה ואוהב את זה בגלל זה.
תמונה: עמית למטייל/Kaizen Game Works
ועדיין לרתוחרוצח גן העדןעד לחוזקות המכאניות שלו יהיה חוסר שירות מוחלט לעולם שהוא בונה. אתה משחק כחבר במעמד השליט, בעצם, והדרך הנונשלנטית שהאנשים האלה מדברים על בני האדם שמתחתיהם היא מחרידה. מטריד במיוחד לחקור את החברה שהסינדיקט בנה עבור האנושות, ולראות ממקור ראשון את כל המזבחות והאנדרטאות שבהם אנשים מתו בגלל אלוהויות שאולי אפילו לא מאמינים בהן.
רוצח גן העדןיש המון ידע. בכנות, כל מה שהמשחק משליך עליך מהמם בהתחלה, אבל ברגע שהתחלתי לזכור שמות ומושגים, התמכרתי. הייתי צריך לדעת יותר על איך העולם המבולגן הזה עובד ואיך הוא הגיע לנקודה שבה קפצתי פנימה. במיוחד רציתי לברר יותר על הדמויות שמפקחות על כל העניין.
וילד, האם הן דמויות. בדומה למשחקי Danganronpa, מגרש המשחקים עצמו הוא תלת-ממדי, אבל האנשים המאכלסים אותו מצוירים איורים דו-ממדיים שופעים. נראה שהמנהל האמנותי קיבל הוראות לעשות לכולם חם ככל האפשר, כי כמעט כולם במשחק הזה קרעו או יש להם חוש אופנתי מהעולם האחר. חלק מזה, אני בטוח, הוא לגרום לתאוותך לפעול נגדך במהלך חקירות. אבל גם, מכיוון שמדובר באנשים שממש בורכו על ידי אלים, הם יכולים להיראות כמו כל דבר. אחת הדמויות היא בחור מתנקש שמת והפך לשלד אדום חי. לשלד יש בר שבו אפשר לקנות וללמוד על משקאות, אגב. דמות אחרת נבחרה להיות אליל להמונים, אז האלים הפכו את ראשה לעז. והאנושיים יותר מבין חברי הקאסט האלה עדיין מצליחים לעמוד זקוף ליד מושגים מוזרים כאלה!
זה לא אמור לעבוד. משחק לא יכול לצאת כאן ולנסות להכיר לי דמות בשם "Witness To The End" בפנים ישרות ולצפות ממני לקחת את זה ברצינות. כל העניין זועק להתאמץ, וזה מנוגד לקרירות. קרירות לא מנסה. זה פשוטהוא.זה מה שעושה את זה מגניב.
תמונה: עמית למטייל/Kaizen Game Works
ובידיים פחותות, אולי זה לא היה עובד. העובדה שרוצח גן העדןמצליח למשוך כל אחד ממנו הוא עדות לאסתטיקת גלי האדים המדהימה שלו וחוש העיצוב ללא דופי. מאז לא שיחקתי במשחק שנראה כל כך טוב או נשמע כל כך טובפרסונה 5.הכל כאן, ממרכיבי ממשק המשתמש ועד עיצובי הדמויות, קופץ. זהו משחק שמפנק אותך במסלול פופ עירוני דופק כשאתה נוסע במהירות דרך מכונית ספורט בין-ממדית. זהו משחק שבו איברים בצבע ניאון נמתחים ממזרקות מים, ופירמידות דמויות בבל נוחות ליד דירות יפניות. זה משחק שבו תטפס על הר כדי לירות את החרא עם חייזר כחול עירום שמעיף אותך כל הזמן.
יש כל כך הרבה דברים שקורים במשחק הזה שזה פלא שכל הרעיונות הפרועים האלה משתלבים יפה זה לצד זה, כאילו הם תמיד נועדו להיות ביחד. כמעט כל דבר אחר ששיחקתי ב-2020 מרגיש בטוח ומכיל לצד מוזרות שלרוצח גן העדן.המשחק לא מפחד לירות על כל הצילינדרים, לא משנה כמה מכריע עשוי להיראות הידע, או כמה מקומם הדמויות עשויות להישמע על הנייר. זה אפילו לא יגיד לך אם "ניצחת" בסוף הכל, אם דבר כזה אפשרי. מה שאתה מקבל, בתורו, הוא משחק שלוקח סיכונים ובטוח שאתה תצא לנסיעה מלאה בשדים, חייזרים והקרבות אנושיות.
וכשאני חושב אחורה על הבחירות שלי ועל גרסת הצדק שהפקתי במשחק, אני לא בטוח שעדיין ירדתי לגמרי מהנסיעה.רוצח גן העדןהוא אחד ממשחקי הווידאו הטובים של השנה.
