Illix.run

ברידג'רטוןעונה 2הגיע, סוף סוף, סוף סוף.העונה הראשונה, שירד לנטפליקס בדצמבר 2020, היה משב רוח רענן: לאחר חודשים של חיים מגיפה, היה רעב טבעי לסיפורים על רומנטיקה של ריג'נסי עם האינטימיות המתוחה ורגישות המגע. יותר משנה לאחר מכן, העולם נראה שונה בהרבה - אבל גם כןברידג'רטוןעונה 2.

בעונה השנייה,הדוכס והדוכסית מהייסטינגס לא נמצאיםבאושר נישואין. מה שאומר שזה עכשיותורו של הוויקונט אנתוני ברידג'רטוןלמצוא אהבה ואושר אמיתיים. לאחר שנכווה בעבר, הוא מתחיל את העונה הרבה יותר מתעניין במציאת אישה שתוכל למלא את תפקיד הויסקונטית מאשר ב"שידוך האהבה האמיתי" שאמו מעודדת. אז באופן טבעי כשהוא מכושף על ידי קייט שארמה, אישה חדשה בעיר עם שנינות להתחרות בשלו, הוא עושה את הדבר ההגיוני היחיד: מנסה להתחתן עם אחותה.

כמובן, הסיפור של קייט ואנתוני הוא יותר מסתם הסיפור שלהם. מעקב אחר תופעת העונה הראשונה היה כרוך תמיד להיכנס לנעליים גדולות, ולקבוע את הטון לעתיד שלברידג'רטוןהרצה, אשר (לפי סדרת הספרים שעליה היא מבוססת) תבלה עונה על סיפור האהבה של כל ילדי ברידג'רטון. אז האם עונה 2 תואמת את העוצמה הנלהבת של העונה הראשונה? שאלנו את הגדול ביותר של פוליגוןברידג'רטוןאוהדים לשקול.

[אד. פֶּתֶק:הצ'אט הזה דן בכמה ספוילרים כלליים לקווי העלילה בעונה 2.]

פטרה:בתור מישהי שהיא פראיירית מוחלטת גם לאויבים למאהבים וגם להסתערות הדדית כמו טרופי רומנטיקה, אני חושב שזהבְּהֶחלֵטתאמו את השיאים של עונה 1. בהחלט אין כל כך הרבה סצנות סקס בעונה הזו, מה שלדעתי פוגע בהנאה של אנשים מסוימים מהתוכנית, אבל אני תמיד מוצא את הרגעים הכמעט-אבל-לא ממש טעימים. כמו כן, באופן אישי, לאנתוני ברידג'רטון יש את כל התכונות שאני מוצא מושכות במיוחד בראש רומנטי גברי - לא רק שהוא הון-ר-רייק לשעבר, אלא שהוא אח גדול מעונה שמנסה לעשות כמיטב יכולתו אבל מדכא את רגשותיו . וקייט! אני אוהב אותה! אני חושב שהיא מעניינת יותר מדפנה, אם אני אומר זאת בעצמי.

נהניתי מדפנה והדוכס, אבל אני מרגיש שהיה חוסר איזון כל כך ביניהם מבחינת ידע על... רומנטיקה ומין וחיים. אבל קייט ואנתוני מתאימים בצורה מושלמת ופשוט אהבתי את הדינמיקה שלהם. כן, זה היה ארוך וממושך, אבל לעזאזל, אני פראייר לזוגות שלוקח להם עידנים להתנשק.

ניקול: מסכים פה לגמרי, מבחינת עונה 2 עושה עבודה טובה יותר עם הזוגיות הרומנטית. במיוחד לנקודה שלך לגבי קייט ואנתוני בתנאים שווים יותר - אם כי אני אגיד שהקצב היה גם חרב פיפיות עבורי.

אבל אני אגב קצת. גם אניאַהֲבָהאויבים לאוהבים. בְּבִירוּרברידג'רטוןגם מבין כמה מהנה הטרופ הזה יכול להיות, מכיוון שהוא היה חלק מרכזי בעונה הראשונה. אני נהנה מההצטברות לקראת הרגע שהםלְבָסוֹףנשיקה, רוב - שם מונח היסוד, שם הדמויות עושות את הבלחות הטובות ביותר, מבססות כימיה, והן נזרקות למצבים חסרי תועלת. זהו אגוסיפ גירלרומנטיקה בסגנון ריג'נסי, אז הייתי מרותקת לכל קטע של תיאטרוני מרט נישואים. וזו הסיבה שעונה 1 איכזבה אותי; ההקדמה הייתה מהנה, אבל ברגע שהם באמת התאחדו, הכיף פשוט ירד במהירות. זאת במיוחד הודות לסצנת האונס המטרידה של העונה הראשונה בין דפנה לדוכס, במרדף שלה להביא ילדים לעולם.

נראה שעונה 2 נקטה בכיוון ההפוך, והחליטה לסטות לגישת "בואו למתוח את זה כמה שיותר זמן". ואהבתי את זה יותר, למרות שכן, המממ, נסה את הסבלנות שלי.

זושה:ניקול, פגעת בראש הבעיה העיקרית שלי: כן, אני אוהבת צריבה טובה של אויבים לאוהבים (מי לא?), ואני משבחתברידג'רטוןעֲבוּרלהסתמך פחות על תקיפה מיניתלדרמה. אבל הדרך שבה העונה ניסתה למתוח הכל גרמה להרבה מהסיפור להרגיש מאולץ בעיני. הכימיה בין אנתוני לקייט הייתה כל כך מוחשית, וכל כך ברור שנבעה לפחות מהכרה כלשהי באחר כ"התאמה" (לפחות במונחים של רגישויות), שבכל פעם שאחד מהם העמיד פני אדישות - או אפילו תיעוב - זה צלצל. קצת שקר.

ניקול: מספר הפעמים שרציתי רק לצעוק על אנתוני ברידג'רטון, רק קצת. (בסדר כאילו, הרבה.)

זושה:בְּדִיוּק! רגעי החיבור שלהם היוכָּךחזק (וכמו ששניכם אמרת, רומנטי!) שההכחשה המתמדת של הרגשות שימשה בעיקר לחתירה את הדמויות ולגרום להן להיראות איטיות להפליא לעיבוד, ולא תמיד בצורה מהנה. נראה היה שיש להם מושג מאוד ברור לגבי מה ששלושת השחקנים הראשיים - אנתוני, קייט ואחותה אדווינה צריכים להיות, אבל אולי הרגישו טיוטה או שתיים רחוקות מלהעביר בצורה חלקה את הסיפורים האלה בין הסטנדרטים החברתיים המנומסים לחרמנות הפכפכה שהם. כולם עוסקים בשלב זה או אחר.

ניקול: הם כנראה היו צריכים לזרוק לשם עוד כמה דבורים.

זושה:זה מרגיש כמו סיכום מושלם של איך הרגישה העונה. אני מניח שהאינסטינקטים המסורבלים שלי כאן חשו שנולדו מדאגה קטנה לגבי מה שתהיה התוכנית: כשאנחנו קופצים לסיפור האהבה של אח חדש של ברידג'רטון בכל עונה,ברידג'רטוןיחיה וימות על ידי ההליכים הרומנטיים שלו וחסרונותיהם העדינים. אז בכל פעם שהרגשתי קצת מאוכזב מהסיפור או מההתבססות של דמותו של אנתוני, יכולתי לראות את העתיד מגיע, שם הבא הוא בנדיקט, שעד כה (כאשרניתן היה להבחין בומאחיו) היה רק"ילד אמנותי."איך שניכם מרגישים לגבי העונות הקרובות והסיכויים הבאים של נערי ברידג'רטון?

ניקול: חשבתי שאנתוני כןעָדִין- אני רואה מה מושך אותו, אבל זה לא בדיוק כוס התה שלי? האיש היה צפוף יותר מלבנה לגבי הרגשות הרומנטיים שלו, ומרושע לאמא שלו במשך שמונה פרקים שלמים, ואידך גבר, אבל זה רק גורם לי לרצות טוב יותר עבור קייט (פטרנה, בבקשה אל תשנא אותי). בסופו של דבר הוא מגיע וחווה קצת צמיחת אופי - שלם עם מברשת אהבתו עם כמעט מוות, מה שמאפשר לו לעבד מחדש חלק מהטראומה המסיתה הזו.

אני מתרגש לקראת בנדיקט. האם זו דעה שנויה במחלוקת? יכול להיות שזה בגלל שפיכלתי את מי שחלק מהברידג'רטונים האחרים מוצאים איתו ואני לא מתרגש (אני אוהב את אלואיז, אבל אני עדיין חושב על תיאו שארפ). בנדיקט בילה חלק נכבד מהעונה הזו כשהיא מועדת על תה הזיה, מנסה לאכול ארוחת ערב כמו אדם רגיל, ובוכה על יופיה של האמנות. שמישהו ייתן לאיש הזה את קייסי מוסגרייבסשעת הזהבואשה אותו למעלה! או לבעלות אותו??? זה לגמרי לא סביר, אבל המצב הקולקטיבי של האמנות בעונה 1 נתן לי רק הבהוב של תקווה. למעשה, אני לא רוצה את שלוברידג'רטוןעונה, אני רק רוצה ... פאנפיק?

פטרה:אני כבר המשכתילהקליט ב-Polygon Dot Comעל הסיבות לכך שאנתוני פוגע בכל הנקודות המתוקות שלי, אז אני אחסוך מכם את השיחה. עם זאת, ניקול, יש לך כמה נקודות טובות שצובעות את בנדיקט קצת יותר מבעבר. אני עדיין לא יכול לראות בו דמות רומנטית, כי חלק גדול מהסיפור שלו בבית הספר לאמנות הוא רק מרחם על עצמו כי הוא מגלה שאחיו הגדול שילם עבורו כדי ללמוד בבית ספר לאמנות, מה, כאילו, תתגבר על עצמך, אחי?

אני חושב שאחד הדברים העיקריים שמתסכלים אותי עם בנדיקט בתור המנהיג הקרוב ברומן הטרוסקסואלי הוא שחלק גדול מקו העלילה שלו בעונה הראשונהכִּמעַטהרגיש כמו התעוררות מוזרה. הוא משתתף במסיבות סקס עם האמן הנרי גרנוויל ורואה אותו יוצא עם גבר אחר והוא כאילו,אה, זה עניין?אבל, הבחור הזה כמעט ונעלם העונה ואנחנו יודעים שבנדיקט נגזר עליו לעולם לא לחקור את הצד הזה שלו, אם הוא בכלל קיים. אז כן, ניקול... אני רוצה אתברידג'רטוןפאנפיקציה! אם כי, מכיוון שהעונה הזו כבר חרגה מספיק מהמקור, אולי יש עוד תקווה לבנדיקט? השמועה פורסמה על זה, אני מניח.

זושה:זו קריאה הוגנת! אני אחכה ואראה מה בנדיקט יביא לשולחן. כך או כך, זה נראה מבטיח יותר מקולין, שכל כך לא מודע להערצתה של פנלופה עד שהעונה שלו מסתכמת בעצם בסרטון של טיילור סוויפט(ולֹאגרסה אחת של טיילור).

ניקול: אני כן אוהב רומנטיקה של חברים לאוהבים אבל בדרך כלל אלה בנויים על הבסיס של להיות ………..טוֹבחבר.

פטרה:הוא פשוט כל כך מרושע אליה כשהיא לא בסביבה! הוא מדבר איתה על כמה הוא סומך עליה וכיצד היא אחד הדברים הטובים בחייו, וזה מרגיש כאילו הוא רק מוסיף "אחי" בסוף הנאמנות הנצחית שלו. ואז הוא הולך ואומר שלעולם לא יחזר ​​אחריה לחבריו! מה לעזאזל! צדק לפנלופה, וגם הבריאות הכללית של קווי העלילה של חברים למאהבים.

ניקול: זה החלק שבו אני קופץ להגיד למה הם הלכו עם "Lady Whistledown" כאשר "PEN FEATHERington" היה שם. מִצטַעֵר. לזכותו של המחבר ייאמר שזו כנראה הנקודה.

זושה:אתה לא טועה. וזה נשמע שלמרות שיצאנו מעונה 2 עם טייקים שונים, אנחנו בעיקר באותו עמוד:ברידג'רטוןיחיה וימות על ידי היכולת שלו להוציא להורג את הטרופים הרומנטיים האלה טוב יותר מרצון פאנפיק. עד כה אתה יכול לראות כל סיפור עובר את דרכו במזימות העלילה עם קצת חשבון - אני חושב על כמה חשבו שניהם הייסטינגסהֵםהאם הדמה הייתה מאוהבת, או כמה אנתוני וקייט מוחים קצת יותר מדי - וזה בעיקר עניין של להגיע מנקודה A לנקודה B בצורה מכוונת, אך מבוססת בצורה אמינה.

למרות כל הרעש שלה, אני לא בטוחברידג'רטוןהשתלט על הצריבה האיטית בשתי העונות. אבל מכיוון שזה שקוף (בכוונה) לגבי עלילות הנישואים שזה מעורר, אני חושב שזה גם נלחם קצת במעלה כשזה מרגיש קל מדי בהשוואה ליצירות אחרות, בין אם ממגוון הפאנפיקציות או סתם קדומות ספרותיות.

ניקול:ברידג'רטוןממש שואב מתוך שטיח של הפניות. למשפחת ברידג'רטון יש כמה הנהנים ברוריםגאווה ודעה קדומההאחיות של בנט, כמו גם האיש המוביל שלה. רק תחשוב על הצהרת התשוקה העוצרת של אנתוני בעונה 2 (יחד איתו טיפס מאגם, חולצה מודבקת על החזה), מהדהדת גרסאות על המסך של מר דארסי, לאורך השנים. האחיות שארמה הזכירו ליחוש ורגישותזוג הליבה של, שלם עם אחות צעירה ומרגשת שהולכת ונסערת - ואחות בכורה שמחזיקה בסוד הרסני. יש גם כמהאילוף החמצןנזרק לשם טוב.

קשה להביא את הטקסטים האלה למודרנה - הם פורשו מחדש כל כך הרבה פעמים. וברידג'רטוןעושה עבודה לא אחידה. יש לי רגשות מורכבים, במיוחד לגבי הניסיון של התוכנית ליצור גם סוג של גרסה פוסט-גזעית של ריג'נסי אנגליה. לעונה 1 יש הנהון קצר על הרעיון שגזענותעשהלהתקיים בעולם הזה, לפני שהוא מאפשר לו להיות סוג של פנטזיה היסטורית קארט בלנצ'ה. ההיגיון לא ממש מחזיק מעמד בבדיקה, אבל אני גם לא בהכרח דורש את זה מהתוכנית, בשלב זה. אני שם בשביל ערך הבידור.

אבל אפילו זה קצת קשה לי? לפעמים זה מרגיש כאילו זרקו לשם את כל כיור המטבח והגבירו את החוגה. זה מפלרטט עם מחנה - טראומה של דבורים שמובילה לגישושים בחזה? - אבל הרבה מטקסט המקור שלו סאטירי יותר. אני לא תמיד מצליח להבין את זה, ובעיקר אני פשוט ממשיך לצרוח "תתלבט" על המסך. כל עוד החלק הזה מספק, אני חושב שאני שמח.

פטרה:באמת לא יכול להחליט אם אני אוהב או שונא את עלילת הדבורים. [מחכה בשתיקה לצחוק המהדהד] … תבין... עלילת BEE?