עיקר ההמשך של ארי אסטר לתוֹרַשְׁתִי, המעודןאֶמצַע הַקַיִץ, הוא מערכת היחסים המתפוררת בין דני השכול (פלורנס פו) לבין הנוצרי השואב את עצמו (ג'ק ריינור). בהקרנה האחרונה של הסרט, היה ברור שאהדת הקהל אינה בצד של כריסטיאן - נראה כי ריינר היה היחיד שמוכן לנסות להצדיק את התנהגותו של כריסטיאן.
בחיים האמיתיים, ריינור רחוק מהטמבל חסר הרגישות שהוא משחק בסרט. יושב עם מצולע לראיון לפניאֶמצַע הַקַיִץבשחרורו, הוא אומר שבסיור העיתונאים הזה, הוא קבע כלל שלא נאמר לא לשבת ישירות מול האנשים איתם הוא מדבר - "אני מרגיש שזה עימות".
זה נשמע כמו בדיחה, אבל בהתחשב כמה מפרךאֶמצַע הַקַיִץכלומר, אולי הדחף הגיוני. "זה לא היה סרט קל לעשות, סרט לא קל לעשות בכלל", הוא אמר, והתעמק בכל דבר, מהשפעות ההומור השחור של הסרט ועד להציע לשנות סצנה כדי שדמותו תסיים בעירום מוחלט.
[אד. פֶּתֶק:ספויילרים עבוראֶמצַע הַקַיִץלַעֲקוֹב.]
מצולע: האם היית סימפטי כלפי כריסטיאן מהרגע שהתחלת לקרוא את התסריט, או שהיית צריך להיכנס לחשיבה האמפטית יותר?
ג'ק ריינור:קראתי אותו וכבר הייתי אמפתי כלפיו. אני חושב, כשחקן, התפקיד שלך הוא להיות אמפתי כלפי הדמות שאתה הולך לגלם, וכולנו צריכים להתאהב קצת בדמויות שלנו. נכון, יש כמה דמויות בקולנוע, כמובן, שהן פשוט מתועבות, והן פשוט בלתי ניתנות לפדיון. לא הייתי חתום על הסרט אם הייתי חושב שכריסטיאן הוא סוג כזה של דמות.
אני מרגיש שיש יותר מורכבויות שקורות, ואני חושב שיש הרבה אנשים שם בחוץ שאין להם בהכרח את היכולת לעשות את הדבר הנכון עד כמה שהחברה תכתיב להם את זה כל הזמן. הבחור הזה הוא אחד מהחבר'ה האלה. זה לא פוטר אותו מחוסר הרגישות שלו ומחוסר ההתחשבות שלו במה שהוא עושה שהוא לא טוב, ומחוסר הזמינות הרגשית שלו.
אני חושב שהאדישות שלו כלפי [דני] ממש מגעילה. זה לא טוב. איך שהוא מתנהג עם ג'וש, שהוא החבר הכי טוב שלו והסטודנט השני לאנתרופולוגיה, הוא בעצם כמו, "אני פשוט הולך לגנוב את הפרויקט שלך." יש לו גילוי נאות לגבי זה. הוא לא בחור נהדר, אבל אני לא בהכרח מרגיש שזה מתאים לאדם להיות בעל גורל כזה.
מה שהיה חשוב לי בתפקיד הזה בסרט זה שזה מוות בן 40 דקות ומשפיל מאוד שהוא סובל ממנו. צפיתי לפני זמן מה בסרט בשםהבית האחרון משמאלמאת ווס קרייבן, מ-1972, וראיתי המון סרטים כאלה, ראיתי המון סרטים שיש בהם אלימות מינית מאוד מפורשת ומגעילה כלפי נשים. אבל הסרט הזה במיוחד הבהיר לי באופן בל יימחה איך אתה רואה את כל האקספוזיציה הזו של השחקניות האלה בסרט הזה, ואת הדברים הנוראים שעושים להן בסצנת הרצח שלהן, ואז בסוף הסרט, התמורה, סצינת הנקמה והצדקה הזו, אף אחד מהשחקנים הגברים בסרט לא סובל משהו כמו ההשפלה שעושות הדמויות הנשיות, אפילו במותם.
בסרט הזה, כשקראתי את התסריט, ראיתי בו הזדמנות להעיף את זה על ראשו. אפילו דברים כמו הסצנה שבה אני יוצא בריצה מהבית וזה עירום חזיתי מלא, הצעתי את זה לארי יום לפני שצילמנו את זה. הייתי כמו, "אחי, זה צריך להיות חזיתית מלאה. אני צריך לצאת משם בריצה, ואתה צריך לראות הכל כי הדמות צריכה להיות כמה שיותר פגיעה ומושפלת". אז זה בעצם מה שעשינו, אתה יודע, וזה היה קשה.
כקהל, אתה צופה בו במשך 40 דקות, אבל צילמנו את הרצף הזה במשך - זה היה שבועיים של, כל יום, נכנסתי לנסות ולהכניס את עצמי למרחב הראש של הבחור הזה שמושפל ונהרג לאט בנסיבות הכי לא נוחות אתה יכול לדמיין, על סמים ומשותקים. זה היה ממש גס, אבל כל זה אמר, יש בזה גם הומור. היית שם, יכולת לראות, ברגע שנכנסנו לסצנת המין ההיא, הקהל צוחק בגלל ההבעה והתמיהה של הדמות. אני חושב שזה בסדר.
ארי ואני דיברנו הרבה על השפעה משותפת על שנינו. הבחור הזה, כריס מוריס, שהוא קומיקאי סאטירי בריטי, אבל גם במאי ושחקן פנומנלי, שדחף את האות של הקומדיה השחורה. הוא באמת על קצה הממברנה של זה. ארי, בהחלט, מהתפיסה של הפרויקט, הרגיש שהוא רוצה להזריק הרבה מזה לסרט הזה. זה ממש גרם לי להתעניין בזה גם. אני חושב שיש הרבה הזדמנויות ומקום לקהל לצחוק במהלך הסרט, אבל אתה גם צריך לשאול את עצמך את השאלה: איפה אתה מפסיק לצחוק? באיזה שלב זה כבר לא מצחיק? באיזה שלב אנחנו בעצם צופים באימה, אבל אנחנו חושבים שאנחנו צופים במשהו מצחיק?
האם תמיד נועדת לשחק כריסטיאן, או שקראת עבור חלק אחר?
ידעתי שכריסטיאן הוא התפקיד שארי רצה שאשחק. לא היינו בטוחים שאוכל לעשות את זה כי עם הדברים האלה, הם צריכים לעתים קרובות מישהו שנמצא, אתה יודע, בזיכיון ענק, ויכול להביא מיליארד דולר, אתה יודע למה אני מתכוון? ואני לא הבחור הזה, אלו לא באמת הבחירות שעשיתי עבור עצמי ועבור הקריירה שלי.
אבל ארי, באופן מאוד מחמיא, הרגיש שאני הבחור שימלא את התפקיד, ומזל מאוד שזה הסתדר כך. מאוד התרגשתי לעבוד איתו, כי הוא במאי עם חזון ברור להפליא וחזון ייחודי, ולא בכל יום יוצא לך לעשות סרט כזה. זה מסוג הדברים שגורמים לי לרצות להיות שחקן.
והסצנה הקדמית המלאה תסריטאית במקור אחרת?
כן, הוא לבש בחזרה את החלוק, הוא רץ החוצה עם החלוק.
איך היה לצלם את סצנת המין הגדולה [הכוללת טקס פוריות שמבוצע על ידי החברות בקהילת Hårga]?
זה היה קשה. הייתה הרבה פגיעות בחדר. הילדה [השחקנית איזבל גריל] שאיתה אני מקיים יחסי מין בסצנה ההיא, זה הסרט העלילתי הראשון שלה, היא אפילו לא הייתה צריכה לנשק מישהו בסרט לפני כן. לכן, לעבור ממעולם לא עשתה דבר כזה לצילום סצנה כל כך תובענית וקשה בעלת אופי מיני, זה היה לה מאוד קשה, ולהיות שותפה לסצינה שלה בהקשר הזה זה גם די אינטנסיבי.
וכל הנשים האלה שהיו בחדר, הן תמכו בעיקר באמנים שלא ממש מדברים אנגלית, והן נמצאות בחדר מלא בגברים בציוד North Face שכיוונו לעברן מצלמות בזמן שהם עמדו שם בעצם. שואבים את השדיים שלהם, בישבן עירומים. הייתה הרבה פגיעות בחדר, וזו הייתה סביבה מתוחה. אבל אתה רואה איך זה יוצא.
אני גם סקרן אם בילית זמן על הסט מחוץ לצילומים, כי אני מבין שהם פשוט בנו את כל הכפר הזה.
כשלא עבדנו, לא התקרבנו לסט המזוין הזה. [צוחק]
רציתי גם לשאול על חליפת הדוב הענקית שהדמות שלך לובשת בסוף הסרט - איך זה היה?
היה חם מאוד. כָּבֵד. זה מוזר; מתתי הרבה פעמים בהרבה סרטים [צוחק], אבל זה היה מטריד במיוחד. זאת אומרת, לנסות ולשחק בעיניי את הפחד והחרטה ואת ההבנה הסופית של אחריותיות, וגם את העצב עם גרסה של תסמונת נעולה, השיתוק. רק כשראיתי את הלהבות האלה עולות, זה היה די, די כבד.
פירנצהצייץ החוצה- אני מניח בצחוק - שהסרט נתן לה PTSD. אני מניח שחלק מהסצנות שכבר דיברנו עליהן משפיעות על זה, אבל האם היה משהו אחר שהיה קשה במיוחד במהלך הצילום?
הסצינות האלה במיוחד, וזה היה מקרה עבורי של כמו מוכנות נפשית לעשות אותן, וערנות לגבי בריאות נפשית טובה. אני חושב שכולנו היינו צריכים לעשות מאמץ משותף כדי לעשות את זה. עצם עשיית הסרט הייתה - זה היה צילום קשה, זה היה סרט קשה ליצירה, וכפי שציינתי, מחסום השפה הקשה לפעמים על ביצוע דברים בצורה הספציפית שהם צריכים להיעשות. הטון של הצילומים היה כבד. זה לא היה סרט קל לעשות, סרט לא קל לעשות בכלל.
אֶמצַע הַקַיִץנמצא בבתי הקולנוע עכשיו.
