ה- Subreddit הפופולרי "האם אני המטומטם?" הוא, כפי שמסביר שמודדים, "קתרזיס לפילוסוף המוסרי המתוסכל בכולנו, ומקום לברר סוף סוף אם טעית בוויכוח שמפריע לך." לרוע המזל, הקהילה אוסרת בקפדנות את כל ההודעות הכרוכות לצאת באהובים. לכן, בלי מקום טוב יותר לפרסם אותו, Polygon איפשר למשתמש אנונימי אחד לפרסם את ה- AITA שלהם כאן באתר. שופט בהתאם.
זה הפרסום הראשון שלי (128 מ '), ואני זקוק לייעוץ לפני שאתפס במצב חברתי מסובך. אני מרגיש חרטה על יצאתי לחיי הקודמים, כולל בן דודי (50 מ '), שהייתי די קרוב אליו, אז חשבתי שאשאל כאן. קחו בחשבון שאין לי ילדים ולעולם לא התחתנו, ורוב המסע שלי בחיים היה בלתי צפוי לחלוטין.
התבגרות, אנשים לא עזבו את עיר הולדתי. הסתובבת, עבדת את העבודה, קיבלת חצי ליטר בדרך הביתה וזה היה בעצם זה. במקום לעשות זאת החלטתי לקחת עבודה במדינה אחרת, שבאמת לא נשמעה. סיפור ארוך קצר, סלבריטאי מקומי-הוא היה מקבל חיוב עליון במסיבת קיץ העיירה מדי שנה-לופ אותי עם חולית פליטים שמנסים להפיל את שליט בית אבותיהם, והפכתי לרץ שלהם. מפחיד, אבל ... ריגוש של חחח חיים. בסופו של דבר חזרתי הביתה לפרוש מוקדם כי החזרנו את ההר שלהם, הם שילמו לי הרבה כסף ולא היה לי שום מקום אחר ללכת. לאף אחד בבית לא הייתה בעיה אבל כולם עדיין חשבו שאני סוג של בחור מוזר.
אני אהיה ישר ואומר שלא הייתי צריך לדאוג לכסף כשחזרתי הביתה, אז ביליתי את רוב זמני בעזרה לאנשים ברחבי העיר (ועבדתי על ספר הזכרונות שלי). היו לי חברים, יש אנשים שנאו אותי (בעיקר בני דודי המבוגרים שלי, שתמיד היו כועסים כי ירשתי את בית סבא וסבתא שלנו). לקחתי גם את בן דודי הילד לאחר שהוריו מתו בתאונת שייט דפוקה עמוקה. הוא לא היה כמו הבן שלי * או משהו כזה אבל כל העניין היה טרגי והרגשתי שאני צריך ללמד אותו את כל מה שידעתי. כסף שעשיתי ניגש אליו, שיתפתי את סיפורי המלחמה שלי איתו ועם חבריו וכולנו היינו ממש קרובים. יש לנו אותו יום הולדת ותמיד חגגנו יחד.
2021 מציין את יום השנה ה -20 של סרטי שר הטבעות - ולא יכולנו לדמיין לחקור את הטרילוגיה רק עם יצירה אחת. אז כל יום רביעי לאורך כל השנה, נלך לשם ושוב, ונבחן כיצד ומדוע הסרטים נמשכו כקלאסיקות מודרניות. זו שנת הטבעת של מצולע.
הבעיה שלי הייתה שהגעתי הביתה מכור. יש חרא רע ואז ישרַעלְחַרְבֵּן. מעולם לא הייתי דפוק מדי שלא יכולתי לנהל את העבודה או האחריות שלי אבל גם לא יכולתי להיגמל. החרא היקר שלי אכל אותי, אבל זה הרגיש כמו הדרך היחידה פשוט להשתלב ולהסתדר בסוג העיירה הקטנה בה שמתינים לשים לב לכל מקום שאתה הולך. אהבתי את מה שהיה לנו בן דודי ואני אבל אתה מתגעגע לחופש מסוג זה אני מניח? אז החלטתי שהדרך היחידה להפסיק להיות יכולה להיות לגמרי לצאת לחיי כמו שעשיתי כשעזבתי לראשונה.
אבל במקום לומר לאנשים שאני הולך לעזוב כמו אדם רגיל פשוט עשיתי את זה. על בן דודי ויום ההולדת שלי בספטמבר (זה היה לפני 17 שנה) אנשים בשכונה שלי החליטו לזרוק מסיבת בלוקים. כולם נהנו-הקוורקר לשעבר חובב המסיבות שלי אפילו נכנס לעשות זיקוקים-אבל היקר שלי משך אותי לכיוון השני. הרגשתי רזה. או סוג של מתוח? כמו חמאה מגרדת יותר מדי לחם. הייתי עדיין "Me Odd", מספרת סיפורים ואפילו נשאתי נאום תודה קטנה, אבל אחרי תודה שלי נעלמתי. פשוטו כמשמעו, נעלם. חזרתי לביתי, תפסתי את חרבי ומעיל את מעיל המיתריל ויצאתי החוצה. לא אמרתי לבן דודי, שהיה מבוגר מספיק כדי לטפל בעצמו. הסיבה היחידה שאני חי לדבר על זה היא בגלל שחבר העשבים הזקן והחכם שלי תפס אותי ודרש שאמסור את הסחורה. הוא ידע מה מוצץ את נשמתי. ידעתי שאני צריך חג.
מאז לא ראיתי את בן דודי. מעולם לא דיברנו על כל מה שהתמודדתי איתו כי לא חשבתי שאני באמת יכול להיות כנה לגבי זה. השארתי לו את הבית שלנו, את רוב הכסף, ונפצעתי לגור בהרים עם חבורה של חסידים בניו -עידן שלא רוצים שום קשר לאנושות. הצלחתי לבעוט בהרגל שלי, ואפילו רשמתי הכל בספר (לא פורסם), אבל הכל בא במחיר של כל מה שאנשים חושבים עלי עכשיו. אני לא ממש יודע כי לא ציפיתי שאחזור, ובכנות, התכוונתי שלא.
אני לא יודע אם אני יכול להאשים את העבודה הישנה שלי והתמכרות לרוח רפאים לחלוטין בחיי אחר כך. זה לא יצא משום מקום אבל לא הייתי בטוח מה לעשות וזה עזר. אני בהחלט אדם אחר עכשיו.
בכל אופן נראה כאילו בן דודי גילה איפה אני נמצא ובא לבקר עם שלושה מחבריו. הוא בהחלט ירצה לדבר איתי על מה שקרה. איטה?
