סיפורים הם דברים מסוכנים. הם מקיפים אותנו, גם אם אנחנו לא בהכרח מודעים להם. בפיתוי הראשוני שלהם, הם יכולים לשלוט בכל תשומת הלב שלנו, עד לנקודה שבה שום דבר אחר לא משנה. אנחנו מוצאים אותם ומכינים אותם כל הזמן, לעתים קרובות במקרה, רק על ידי נסיעה למקום אחד במקום אחר, או מתעכבים מספיק זמן כדי לנהל שיחה עם מישהו אחר. הם הסיבה שאנו רואים את עצמנו כטובים או אצילים - הם שורש האשליות שלנו וחוזק האמונות שלנו. אי אפשר לדעת אם סיפורים משרתים אותנו, או שאנחנו משרתים אותם. יש בזה סכנה. זה מה שהופך אותם לסיפורים.
בסרט הפנטזיה של ג'ורג' מילרשלושת אלפים שנות געגועים, אליתיאה ביני (טילדה סווינטון) היא נררטולוגית, מומחית בתחום מחקר אנתרופולוגי הבוחן סיפורים, וכיצד האנושות יצקה אותם ונוצקה על ידם. זה הופך אותה לגיבורה המושלמת לסיפור: מישהו שחושב שהיא חכמה יותר מזו שהיא נמצאת בו.
הסיפור הספציפי הזה מתחיל בטיול עבודה בחו"ל, שם אליתיאה רוכשת בקבוק מטונף ועתיק מחנות קוריו. עַללהביא אותו לחדר המלון שלה ולנקות אותו, היא מגלה שהבקבוק החדש שלה החזיק דג'ין של מיתוס (אידריס אלבה) במשך אלפי שנים. כמו בכל כך הרבה סיפורי עבר על דג'ינים, אליתיאה זכאית כעת לשלוש משאלות.
צילום: Elise Lockwood/Metro-Goldwyn-Mayer Studios
עם זאת, היא מכירה את סוג הסיפור הזה, והיא מזהירה את הג'ין שאין אגדות של "ג'יני מציע שלוש משאלות" שאינן סיפורי אזהרה. אבל הדג'ין כבול לכללי הסיפור, ובניסיון לסחוף אותה למלא את רצונותיה כדי שיוכל להיות חופשי, הוא מספר לה כמה אנקדוטות מההיסטוריה ארוכת השנים שלו, בניסיון להמחיש כיצד ההנחות שלה אינן. בהכרח נכון. אולי, הוא מציע, אם היא חכמה, היא תוכל למלא את משאלותיה ללא חשש מחרטה.
המעקב של ג'ורג' מילר למקס הזועם: דרך הזעםאין כמו אופוס הפעולה האגדי שלו עכשיו. זהו סרט שקט ומהורהר שנמנע מאקשן לסדרה של שיחות בין שני המובילים שלו, מומחזים חזותית בסגנון עשיר ב-CGI. הג'ין הוא מספר הסיפורים, והנרטולוג נמצא שם כדי לחקור את עבודתו. בין חילופי הדברים שלהם - רובם נמשכים באופן ישיר למדי מסיפור AS Byatt "הג'ין בעין הזמיר", בעיבודם של מילר ובתו, אוגוסטה גור - הקהל מתכבד בוויגנטים בעלי מרקם יפהפה על מלכים צמאי דם, גאונים נידונים וחולמים אשר כמהים לברוח. המלאכה אליה הביא מילרדרך הזעםהמרדפים הבלתי פוסקים של זה מתועלים כעת אל שקט מופלא, בד שנועד ללכוד את הכמיהה הצרופה בלב הסיפור. הרצון להיות מוכר על ידי אחרים ולהכיר אותם בצורה מלאה יותר. אפשר לקרוא לזה אהבה.
שלושת אלפים שנות געגועיםהוא סרט מנומנם שמפרגן בהנאה הפשוטה של האזנה לסיפור טוב המסופר היטב. בתור הדג'ין, אלבה מעביר את השורות שלו בקול קולני ונוטף היסטוריה. השפה הלירית היא פיוטית באופן ששורדת את חלוף הזמן, מדברת מילים שנועדו להיזכר בעידן מדעי שוקק חיים בו טבעי לשכוח. כפי שמרמזת אליתיאה, היופי שבסיפוריו מזמין ספקנות, במיוחד במה שנראה לה כמו עולם הרבה פחות יפה.
צילום: Elise Lockwood/Metro-Goldwyn-Mayer Studios
המתח בין מודרניות לאגדה, מספר סיפורים וקהל, ביקורת ובריחה הוא מקור לצער בשלושת אלפים שנות געגועים. בשולי סיפורו, העולם המודרני תמיד שם: חונק, סטרילי, רועש,סקֶפְּטִי. ייתכן, כשאליתיאה ממשיכה לפקפק בסיפוריו האישיים יותר ויותר של הג'ין, שאולי כבר לא נהיה רגישים לכוחם של סיפורים, מה שמותיר אותנו הרבה יותר רחוק מלהבין או לאהוב אחד את השני. אולי אנחנו חושבים שאנחנו טובים מדי בשביל אגדות או סיפורי מוסר. או אולי אנחנו כל כך מעורבים בעצמנו שאנחנו חושבים באופן טבעי שכל סיפור תלוי אם אנחנו מאמינים בו באופן אישי.
יש סרטים שמשנים את אופי האוויר שאתה נושם אחרי שאתה צופה בהם, כמוטיב מהניקוד שלו מתגלגל במוחו וצבע העולם שמחוץ לתיאטרון לא ממש תואם את מה שנראה על המסך.שלושת אלפים שנות געגועיםהוא אחד מאותם סרטים, סיפור על סיפורים - ז'אנר עמוס הנוטה לחשיבות עצמית - שאינו מתעניין רק בקסם שלהם ככוח מציק ומאחד. הם יותר חזקים מזה. יותר מסוכן מזה. ומסתבר שיש כמה דרכים מספקות יותר לחקור את זה מאשר לצפייה בשני אנשים שמאמינים שהם יודעים כל מה שצריך לדעת על סיפורים שמנסים לנחש איך הסיפור הזה נגמר.
שלושת אלפים שנות געגועיםייפתח בבתי הקולנוע ב-26 באוגוסט.
