במשך כמעט חצי מאה, הסאגת מלחמת הכוכביםכבש את לבם ומוחותיהם של הקהל. עכשיו, עםעלייתו של סקייווקר, הפרק התשיעי בסאגת סקייווקר, יוצא לבתי הקולנוע, הגיע הזמן לסגור את הספר על מלחמת הכוכבים כפי שרוב האנשים מכירים אותו. אבל איך נפרדים ממשהו שלעולם לא ייגמר?
כריס טריו, שב-2013 לקח הביתה פרס אוסקר על התסריט שלוארגו, ואז המשיך לעזור לעצב את החזון של זאק סניידר עבורליגת הצדק, נבחר על ידי ג'יי ג'יי אברמס לעבודה על הפרק האחרון. המשימה הייתה מופלאה אך מרתיעה:עלייתו של סקייווקרהיה צריך להעביר סיפור גדול מהדמיון של כל אדם, ובמקביל להשאיר מקום לגלקסיה להמשיך הלאה במידת מה.סט חדש של סרטי מלחמת הכוכביםאמור להתחיל ב-2022.
מתיישב עם פוליגון, טריו מסביר היכן הוא ואברמס התחילו בתסריטאותפרק IX, לאן המסע היצירתי שלהם לקח אותם, ובסופו של דבר, הלקח האישי שהיה עליו ללמוד כדי לעשות צדק בפרק האחרון הזה.
מצולע: כשהגעת לפרויקט הזה,עולם היורהלבמאי קולין טרבורו כבר היה תסריט, והוא שומר על הקרדיט שלו "הסיפור לפי". מה כבר היה במקום?
כריס טריו:ובכן, אתה יודע, שנינו ג'יי ג'יי קצת מאמינים באמונות טפלות לגבי התחלה עם חומר שלא הגענו אליו, רק בגלל שהוא שולח אותך לדרך שאולי לא היית יורדת ממנה.
אז בעצם התחלנו רק עם לוח לבן. ב-Bad Robot, ישנם חדרים גדולים עם לוחות מחיקה לבנים בלבד. הם פשוט מקיפים אותך בכל מקום. זה מאוד דרמטי. הקיר נפתח והלוחות יוצאים החוצה. אז התחלנו בדיוק עם זה. פשוטו כמשמעו, פשוט כותבים ושואלים, "מה אנחנו רוצים שיקרה? הדמויות האלה, לאן אנחנו רוצים לראות אותן הולכות? מהן הרגשות שאנו רוצים לחוש? מהם הסיפורים שאנו רוצים לספר? מאילו דברים אנחנו מרגישים שהיו לא פתוריםVIIאו מחאו אפילו מפרקים א',II,III,IV,V,VI?" קצת התחלנו עם זה ואז, בהדרגה, לוח המחיקה היבש הזה הפך למסמך שפשוט קראנו לו "הלוחות". זה היה רק מסמך וורד שיש בו את כל הרעיונות האלה, שבסופו של דבר גדלו להיות, כמו, 121 עמודים של דברים שהיינו רוצים לראות.
בהדרגה, הדרוויניזם משתלט, ואתה מחליק את הדברים שלא ממש מצליחים. התחלנו רק מהלב והמוח שלנו לגבי לאן רצינו שזה יגיע, וזה, אתה יודע, דבר נהדר עבור זיכיון בסדר גודל כזה, כי זה לא הרגיש ארגוני בכלל. בדיוק היינו בבאד רובוט, בחדר. רק אני וג'יי ג'יי,מישל [רג'ואן, סגן נשיא להפקת לייב אקשן של לוקאספילם], והמפיקה האחרת שלנו וקתי קנדי, כמובן. זה היה התהליך הזה של איטרציה ולאחר מכן עבודה עם המעצבים, ריק קרטר וקווין ג'נקינס, ששניהם גאונים.
ריק, אני בטוח שאתה מכיר את העבודה שלו, אבל לקווין לא היה קרדיט של מעצב הפקה לפני הסרט הזה. הוא היה מעורב בעבודת קונספט ובימוי אמנותי, ובכל מיני תפקידים במלחמת הכוכבים. הוא פשוט ידע הכל על מלחמת הכוכבים, וכל חייו הוא שרטט רישומים של ראלף מקווארי. כלומר, מהתקופה שהוא היה ילד. אז הייתי רוצה שריק - שהוא, כמו, אתה יודע, המיסטיקן הזה - ידבר, ידבר על צלילות עמוקות לתוך התת-מודע. ואז קווין מצייר, ואז ג'יי ג'יי, מישל ואני וקתי כולנו בחדר. ואז אתה מוסיף לזה את רוג'ר [Guyett] ב-[Industrial Light & Magic], שהוא גם גאון. עדיין אין לי איך הם עשו משהו בסרט הזה. אז זה הפך לארגז החול היצירתי הקטן הזה שבו באמת יכולנו לנסות כל דבר.
העניין בסרט בסדר גודל כזה הוא שאתה יכול לדמיין כל דבר. כל דבר שאתה יכול לדמיין, פשוטו כמשמעו, יכול להתממש בדרך כלשהי. זו הפעם היחידה בחיי שאחווה חוויה כזו. לא רק זה, אלא שהלב שלך פשוט מתמלא כי זה מלחמת הכוכבים ואת הדמויות האלה אתה אוהב. הם כמו קרובי משפחה שלך. אתה אוהב אותם. אני מרגיש שאני מכיר ואוהב את לוק ולנדו טוב יותר ממה שאני מכיר חלק מהמשפחה שלי, ואני מתייחס אליהם באהבה ובחום כמו שהייתי מתייחס למשפחה. או אפילו יותר. אז להיות בגרעין הרגשי החם של הדברים, בנוסף להיות בעל היכולת לביים כל דבר - כל קרב, כלומר כל אירוע שהוא היסטוריה של הגלקסיות - על בד בגודל כזה, זו הזדמנות אחת בכל- ריגוש לכל החיים.
כתבת גם גיבורי-על של DC ודיברת על גישה לארכיטיפים. האם ההתנגשות בין טוב לרע היא אותם ארכיטיפים כמו במלחמת הכוכבים?
זה עתה קראתי מחדש כמה מהכתבים המוקדמים של [ג'ורג' לוקאס] על מלחמת הכוכבים, אפילו משנת 1974, ואני חושב שזה סט ארכיטיפ שונה במקצת כי - עם סרטי גיבורי-על שמתרחשים על כדור הארץ, בכל מקרה - מצאתי את עצמי כבול ל- מציאויות מסוימות של האינטראקציה בין העולם המיתי לעולם האנושי. בעוד שבמלחמת הכוכבים אתה יכול לקבל את זהקרב מאנישיבין טוב לרע. אתה יכול אפילו להשתמש במונחים כמו "כהה" ו"אור" ללא אירוניה, נכון? יכולה להיות לך רצינות מיתולוגית מסוימת שג'ורג' הכניס לסרט הראשון, וזה רק העמיק והתקדם מאז. מצאתי שזה שונה מאוד. למעשה, מצאתי שזה הרבה יותר קרוב ללב המיתולוגי של אפוס. זה, בתוספת החוויה של רק לכתוב דמויות שכולנו גדלנו עליהן, היה מרשים.
האם זה אי פעם מכשול, העובדה שהאנשים האלה הם אהובים?
כַּמוּבָן. יש לי תסריטים מסוימים שכתבתי על אנשים שאני מכיר, או שהם על המשפחה שלי, והם יושבים על הרצפה כי, באופן מוזר, זה כאילו, אני אפילו לא רוצה להתעסק עם המציאות הנפשית הזו. הנה, יש לך דמויות שבהן אתה כמעט מפחד, כי הן מקודשות. ריק קרטר אמר משהו בשלב מסוים כשג'יי ג'יי ואני היינו סובלים ממשהו שקרה במערכה השלישית. ריק אמר, "הסיבה ששניכם לא יכולים לסיים את זה היא כי אתם לא רוצים שמלחמת הכוכבים תיגמר." בערך יצאתי מהחדר וחשבתי, "ריק בדיוק צודק."
ג'יי ג'יי ואני הסתובבנו במעגלים סביב הסצנה הזו שהיתה צריכה להיות סצנה די קלה לכתיבה, אבל בעצם לא רצינו שמלחמת הכוכבים תיגמר. אנחנו לא יכולים לעשות את זה כי לא רצינו. כי ברגע שסיימנו את המתווה של האירוע הזה והמערכה השלישית, זה נגמר. זה היה זה. אֲנִיעוֹדלא רוצה שזה יגמר. היינו בחדר העריכה רק לפני כמה שבועות, ואתה די רוצה לשנן את החדר ולשנן את הרגש שבו, כי אתה יודע שלעולם לא תגיע למצב הזה שוב. אפילו על הסט, מצאתי את עצמי רק משנן את המקום, כי פשוט לא רציתי לסיים.
עם זאת, מלחמת הכוכבים תמשיך. איך זה משפיע על יצירת סופיות?
ובכן, הסוף של סיפור תלוי איפה אתה מפסיק לספר אותו, נכון? כלומר, סיום המלחמה באירופה בתום מלחמת העולם הראשונה היה סיום מסוים ונראה כמנצח. ואז, המלחמה הזו בדרכים מסוימות נמשכה לתוך מלחמת העולם השנייה, נכון? ולכן הפסקנו לספר את הסיפור במקום בו אנו חושבים שסאגת סקייווקר סיימה את הקשת שלה. ישנם כיוונים אחרים בגלקסיה שהם סופר מרגשים. ממש התרגשתי מהמנדלוריאן. אני אוהב את מה שדייב [פילוני] והחבר'ה האלה עושים. וגם נשים - אני מצטער, אני לא צריך להגיד "חבר'ה". אני נרגש ממה שיהיו הטרילוגיות הבאות, אבל הרגשתי עם זה שאנחנו צריכים לבלות את השעתיים האחרונות שלנו ומשהו עם האנשים האלה שגדלנו להכיר ולאהוב. אני כן חושב שזה ממש רגשי. ואני מקווה שזה סוף הולם שגם מרגיש בלתי נמנע.
הזכרת זיהוי קצוות רופפים מכל הסאגה. כמה מרתיע זה הופך את הכל לסרט בודד?
אני חושב שלפי הספירה האחרונה שלי, היו 24 קשתות דמויות בסרט. עשרים וארבע דמויות שלסיפוריהן היה מעין התחלה, אמצע וסוף. אז זה מרתיע, אבל גם, היינו אומרים לעצמנו שזו רק ההיסטוריה של הגלקסיה. זה לא שאנחנו צריכים להמציא איזה קונדיטוריה כדי להשתלב בדברים מסוימים. אמרנו, "לא, זה מה שקרה. זה הקרב שקרה. זו הייתה ההזדמנות שהם לקחו. זו הייתה התוכנית".
כמעט היינו כותבים את זה כמו שאני כותב ספרי עיון. הרבה מעבודותיי בעבר היו, כמו, דרמה היסטורית ודברים כאלה. אתה כותב את זה בצורה שהיית כותב כל אירוע היסטורי עולמי או אירוע היסטורי בגלקסיה, כלומר יש את כל הגדילים השזורים האלה וכל החלקים הקטנים הנעים האלה. אבל כולם תורמים למטרה הסופית. זה היה מרתיע, אבל יכולנו לכתוב - כלומר, זה היה הורג אותנו - אבל יכולנו לכתוב שלושה סרטים נוספים. כשהיינו בחדר, רק רצינו שזה ימשיך. רצינו להמשיך ולחקור לאן הדברים הולכים. ובכל זאת, עם הסרט הזה, רצינו גם להמשיך להזכיר לעצמנו שאחד הדברים שג'ורג' אמר על [תקווה חדשה] מוקדם מאוד היה שהדמויות צריכות להיות כל הזמן בסכנה וכל הזמן צריכות להמשיך לנוע. הדמויות צריכות להמשיך לנוע. אתה מפריד בין הדמויות, מקרב אותן, מפריד אותן, מקרב אותן, ואתה ממשיך, ממשיך, ממשיך. אז זו הייתה ההנחיה הנוספת שלנו לעצמנו, שהיא רק לשמור על הסיפור.
אני חושב שיש גם חלקים קטנים בגלקסיה שייפתחו - לפחות לדמיון, אם לא לסרטים נוספים. יש לנו כמה דמויות חדשות בסרט הזה שהייתי חי איתן בשמחה במוח ובדמיון שלי. אז אני מקווה שאנחנו גם אומרים שהגלקסיה גדולה ומגוונת. הראינו לכם את הסאגה האחת הזו, אבל הגלקסיה מכילה המון. אני מקווה שזה מרגיש מרחיב ולא כאילו זה סוגר משהו, למרות שכן. זה עושה את שני הדברים.
שמעתי איפשהו פתגם שאומר ש"בסוף הדבר טמונה המשמעות שלו". המשכתי להרהר על זה ולחשוב, "איך נסיים את זה בצורה שנראה שהיא מסכמת את מה שקרה קודם?" לא היינו קלים עם עצמנו. באמת ניסינו לשאול, "מה הסרט הזה אומר? מה הטרילוגיה הזו אומרת? מה יגידו כל תשעת [הסרטים]? האם זה ברוח הטובה ביותר של הכוונה המקורית של ג'ורג'?"
הזכרת זיהוי חוטי סיפור ספציפיים לאורך הסאגה. אתה יכול לפרט קצת על התהליך הספציפי הזה?
חזרנו ושאלנו, "מה עם הגדיל הזה? האם ההבטחה הקטנה הזו שהוענקה בפרק הזה התקיימה אי פעם?" או, "הנה היבט קטן של הדמות הזו שנראית מעניינת ומסקרנת", או, כפי שג'יי ג'יי היה אומר, "תמיד הייתה שורה כזו בהאימפריה מכה בחזרה, ואני תמיד חושב על הקו הזה. מה אתה חושב שזה אומר?" יכולנו לשחק בעולם הזה שעות על גבי שעות על גבי שעות ולהתווכח ולהתווכח ולהתחבט על נקודות מסוימות.
אבל, בסופו של יום, תמיד חזרנו רק לאהבה שלנו לדמויות. אתה אוהב את הסיפור כי אתה לא באמת יכול ליצור מלחמת הכוכבים רק עם הראש שלך. היו סרטים בעבר שלי שנעשו יותר עם ראש מאשר לב, אבל עם מלחמת הכוכבים אתה לא יכול. זה גדול יותר מכל אחד מאיתנו. אתה לא יכול לחשוב,הו, אני גאון גדול בסאגה הזו, כי אתה לא. זה לא רק ג'ורג' אלא כל התרבות שנאספה, כמו קרחון, סביב מלחמת הכוכבים. אתה לא יכול פשוט לסמן את התיבה הזו או לספק את זה מבחינה אינטלקטואלית. זה באמת צריך להרגיש אופראי. אני מתכוון, "אופרת חלל" משמשת לעתים קרובות כמזלזל, אבל אני דווקא אוהב את המונח הזה כי אני מרגיש שהעניין באופרה הוא שאי אפשר להכיל את הרגש רק במילים. זה מתעלה, וזה גם העניין במלחמת הכוכבים. זה יותר גדול מאיתנו.
שני התאומים האלה שנלכדו בגל ההיסטוריה הזה, ואמא שלהם שמתה, ואיך הם הופרדו ואביהם פנה לחושך, ואז, בסופו של דבר, הגאולה הייתה אפשרית - זה באמת אנושי ומרגש באמת ומשהו שהוא כל כך רגשית. אני נחנק אפילו מלדבר על זה, כמו בן אדם מטורף, אבל חיינו בעולם כל כך הרבה זמן וכל כך אכפת לנו מזה שאי אפשר לדבר על זה רק עם הראש. אתה צריך לאהוב לדבר על זה עם הלב שלך, ולנסות להרגיש את ההימור של זה ולחוש את הדרמה האנושית של זה.
רציתי לשאול: דיברו על זה כל כך הרבה"חתך סניידר" שלליגת הצדק. אני סקרן לגבי המחשבות שלך על זה.
ויש לי אותם! יש לי אותם, אבל אני לא אדבר על זה עכשיו. יהיה לנו דייט בעוד חודשיים, ואז נדבר על זה. כי, אתה יודע, זה באמת נושא מעניין שעדיין לא דיברתי עליו.
