Illix.run

סול גודמן מת. יחי סול גודמן.

אחרי סדרה הרסנית של החלטות מרושלות והרסניות שהובילו את הרמאי שנודע בעבר כג'ימי מקגיל במעצר משטרתי, הייתי מוכנה לסדרת גמר חסרת סיכוי, כזו שגרמה לכולנו ליהנות מסול וממזימותיו המרושעות על חשבון של חיים הרוסים אמיתיים. עד מחצית הפרק, הייתי מוכן לכתוב על הטרגדיה של אדם שנידון להיות עצמו לנצח. אבל סדרת הגמר שלעדיף להתקשר לשאולהוכיחה שזה יכול למשוך את הצמר מעל עינינו בפעם האחרונה, ולהסתיים בצורה מספקת באופטימיות רומנטית לגבי שינוי ולא ניהיליסטית שסיפרתי לך על מי שג'ימי/סול/ג'ין תמיד נועדו להיות. התרמית האחרונה של ג'ימי גרמה לנו להאמין שהוא לגמרי בלתי ניתן לפדיון, וכולנו נפלנו על זה.

מפורט בקפדנות,עדיף להתקשר לשאולתמיד הייתה הצגה על אומנות. אנו צופים בג'ימי תולה קיר של פתקים פוסט-איט כשהוא מתכנן את נקמתו בהווארד המלין; אנו צופים במייק ארמנטראוט קודח בעמל רב עשרות חורים באדמה; אנחנו צופים בקים וקסלר מהדקת את הקוקו שלה ומכפתרת את החליפה ומיישרת את היציבה שלה לפני כל שיחה מקצועית. יש אמנות במיומנות שנדרש לאנשים האלה כדי להוציא את התוכניות שהם מבצעים. אינך יכול לחשוש שיתגלו כהונאה אם ​​אינך כזה - אם שכנעת את עצמך שאתה צודק, ואם כבר שיחקת וצפית כל תוצאה אפשרית במוחכם. (אני חושב שכל הדמויות האלה יצליחוהחזרה.)

זה תמיד היה נכון ברמת המיקרו, הדמות, אבל חלק מהגאונות שלעדיף להתקשר לשאולהסיפור של הסיפור היה חוסר היכולת המוחלט שלה להתקיים בחלל ריק. לא יכולת לפספס פרק; תפספסו פרט זעיר ומכריע שבסופו של דבר יתפתח לאיזו חשיפה גדולה והרסנית.עדיף להתקשר לשאולסמכתי על כך שתשכחי את הפרטים הקטנים האלה עד הרגע האחרון לפני שהם חשובים. אולי לא תוכל לעקוב אחר הכל, אבל ג'ימי וקים ומייק ולאלו וגאס בהחלט כן. רוב הפרקים הזכורים ביותר שלשאול- "Chicanery" של עונה 3, "Wexler v. Goodman" של עונה 5 - עלולות להישמע משעמם ופרוצדורלי אם מתוארים לבד, מחוץ להקשר. "עורך דין עושה משהו חכם בבית המשפט" יכול להיות מיושם על הדרמה הגבוהה שלשאולאו המונוטוניות של כל סדרת קופגנדה של CBS. אֲבָלעדיף להתקשר לשאוללעתים קרובות הרגשנו כל כך מספקים בגלל ההשקעה שהשקענו כצופים במעקב אחר התנהגותן של הדמויות הסופר-אינטליגנטיות והמוכשרות הללו, שלעתים קרובות נראו מופרכות עד לרגע שבו לא. הם לא השאירו דבר ליד המקרה, שום אבן שלא הופכת, שום פירורי לחם שלא נסעו. זה היה מתגמל מאוד להיות איתם במסע הזה.

הטרגדיה העצומה של מותו של הווארד המלין במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, באמצע העונה האחרונה הייתה צריכה לרמז אותנו לעובדה שלא משנה כמה טוב הכרנו את הדמויות האלה, הנסיבות והמזימות שלהן יכולות עדיין מפתיע אותנו. במובן מסוים, זה היה טיפשי להיכנס לגמר הזה מתוך אמונה שג'ימי מקגיל הוא בלתי ניתן לפדיון, שהוא חצה קווים מוסריים שלעולם לא ניתן היה לחצות אותם באותה דרך שוולטר ווייט עשה בשובר שורותשנים לפני כן.

אבל ג'ימי ווולטר הם חיות שונות. המרירות והחמדנות המהותית של הייזנברג, שהוסתרו בנסיבות התפלות של הפרברים והאמריקניות המונוטונית של מעמד הביניים, הפכו מורה לכימיה בתיכון למפלצת ברגע שהכוח בר השגה הוכנס למשוואה המסובכת של חייו ומחלתו. המניעים של ג'ימי הם יותר בסיסיים. פחות שייקספירי, יותר מדיני. שניהם היו מונעים על ידי חמדנות והיבריס, אבל לג'ימי אף פעם לא היה ממש את תאוות הדם של וולטר ווייט. הוא היה פגום באותה מידה וכמעט מוטעה באותה מידה, אבל במקום שבו וולטר ווייט רצה להראות לעולם בכלל למה בדיוק הוא מסוגל, ג'ימי מקגיל, בליבה שלו, רק רצה שמישהו ספציפי יתגאה בו.

זה לא בהכרח נכון לגביסול גודמן, המוטציה ההליכה ומנגנון ההתמודדות שג'ימי הפך להיות כשהתרחק יותר ויותר מיקיריו. שאול מונע על ידי מרות באופן שג'ימי לא היה. הוא לוקח את הגישה של ג'ימי "תראה אותי" ואת הרצון שלו לעשות דברים רק בגלל שהוא יכול לרמה חדשה לגמרי ומסוכנת.

זה היה תענוג לראות את שאול במשא ומתן לעסקת טיעון, מקסים ומצחיק ומפעיל את החוק בצורה שרק שאול גודמן יכול. הוא כל כך יעיל שהוא הופך מספר מאסרי עולם לשבע וחצי שנים בלבד מאחורי סורג ובריח - בתוספת חצי ליטר גלידה ביד כל שבוע, למען האמת. לראות בעל מלאכה עובד, לא משנה כמה מעט אנחנו באמת רוצים שהם יצליחו, מספק להפליא.

זה גם מספק להפליא לראות את האומן, בהיבריס שלו, מוריד יתד. סול נמצא בסופו של המשא ומתן שלו כשהוא מגיע לגלות שקים כבר סיפרה למשטרה את כל מה שהיא יודעת על הרצח של הווארד. זה מעורר צביטה של ​​אשמה, אולי הראשונה שלו מזה הרבה מאוד זמן. לשמוע את שמה של קים נסדק פותח את הפלסטיק הקשיח של דמותה של שאול, וחושף את חסר הביטחון והלהוט לרצות את ג'ימי מקגיל החבוי מתחתיו.

הסצנה הזו מלווה בפלאשבק לשיחה עם אחיו צ'אק, לכאורה בשלב מוקדם של מחלת הנפש שבסופו של דבר תכרסם את מערכת היחסים ביניהם ותוביל למותו הטרגי. שכחתי כמה לג'ימי אכפת מצ'אק, וכמה צ'אק סומך על ג'ימי. הפגיעה והטינה תמיד היו שם, אבל כך גם העובדה שג'ימי רצה בעקביות להוכיח את עצמו בפני אנשים שהוא מכבד.

ג'ימי הוא המאהב, שאול האגו שמחזיק אותו. כשסול קם בבית המשפט ואומר שהוא רוצה להישפט בתור ג'יימס מקגיל, הוא אומר לנו את מי הוא החליט ללכת קדימה. הוא רוצה לעשות את הדבר הנכון כי קים - אהבת חייו, שותפו לפשע וכל השאר - צופה. הוא רוצה לעורר בה גאווה, לעלות על ההזדמנות והמוסר שלה. מה הטעם במזימות אם השותף שלך לא רוצה שום קשר איתך?

סול הוא, למרבה הצער, פרסונה שתעקוב אחרי ג'ימי עד יום מותו. לאחר שהודה בבית המשפט, באופן קצת מפוקפק, בכך שהוא המוח מאחורי מבצע וולטר ווייט, ג'ימי בסופו של דבר באוטובוס לכלא למשך 80 ומשהו השנים הבאות (קודם הוא היה צריך להוכיח שהוא יכול לרדת, אחר כך היה צריך להוכיח שהוא יכול לעשות זמן קשה). הוא מוכר כשאול כמעט מיד. הכחשת זהותו רק מושכת אליו יותר תשומת לב, והאסירים האחרים מתחילים לשיר בקצב את הסיסמה שהפכה אותו למפורסם לסוג האנשים שיגיעו לטרנספורט שבויים. מאוחר יותר אנו רואים אותו, כשאול, עובד במטבח הכלא, משלים עם מה שהוא לא יכול פשוט להתרחק ממנו. זה טרגי שלא משנה כמה עבודה הוא יעשה על עצמו, הוא עדיין ישא את הכתם הגדול הזה ברקורד המוסר שלו, והוא תמיד יהיה ידוע בדברים שעשה בזמן שהיה בנקודה הכי נמוכה ובודד שלו מבחינה רגשית.

זה טרגי, אבל זה לא גזר דין מוות או נקודה טובה. במשך שש שנים, צפינו בג'ימי הופך לסול הופך לג'ין, אבל הגרסאות הקודמות שלו היו תמיד זמינות ונגישות לאדם הנכון בזמן הנכון. ראינו את ג'ין הופך לשאול מהשנייה שהוא נזרק לכלא; ראינו את סול הופך לג'ימי כששמע חדשות על קים בזמן שהוסגר בחזרה לניו מקסיקו. אתה לא יכול לברוח מהמוניטין הגרוע ביותר שלך או מההתנהגויות ההרסניות ביותר שלך, אבל אתה יכול לשנות את הפעולות שלך ולבחור לעשות את הדבר הנכון בכל נקודה. וג'ימי עושה, בדיוק כמו קים.

המוטציה האחרונה של מקגיל - זו שמחזירה את קים וקסלר לחייו, זו שמוכנה לעשות זמן קשה כדי לשלם על הטעויות שלו - היא לא צעד אחורה לתוך הג'ימי מקגיל שפגשנו לראשונה במעלה השורות של משרד עורכי הדין של אחיו. אולי יש לו את אותו השם, אבל הוא לא יכול להסתתר מהטעויות שלו, והוא כבר לא מנסה. ג'ימי מקגיל האולטימטיבי הוא קונצרן של כל הג'ימי מקגיל שהגיעו קודם לכן, שנבנו בקפידה - כמו הסדרה שהוביל - להיות טובים וגדולים מסכום החלקים שלו. הג'ימי מקגיל בסוף הסיפור הזה בוחר באחריות על פני להתחמק מזה. הוא בוחר לחלוק סיגריה מאחורי סורג ובריח עם האדם שהוא אוהב בגלל המערכת שהוא יכול היה לשחק כדי לחזור לעולם מוקדם יותר, כי הוא מבין שעולם בלי קים הוא לא עולם ששווה להונאה.

99% מהסצנות שלאחר הפרידה של ג'ימי וקים התרחשו לגמרי בשחור-לבן, אבל קצה הסיגריה הזו מדליק זהב כשהם מוצאים את עצמם יחד בתא כלא בסוף הסדרה. אתה יכול לקבל מיליון החלטות רעות, והאור עלול לעזוב את חייך כתוצאה ממעשיך. אבל זה מנחם להבין שזה תמיד יכול לחזור. אתה תמיד יכול להחזיר את זהותך מהציבור ולשנות לטובה לטובת האנשים שבאמת מכירים אותך.