הרגשות הגדולים שמופיעים בדרך כלל בסרטים על מערכות יחסים רומנטיות מסובכות הופכים אותם לשמשות ראווה נהדרות לכישורי שחקנים ולאמנות של במאים. צולם תחת פרוטוקולי COVID-19 קפדניים בבית אחד במהלך המגיפה, סרטו החדש של סם לוינסוןמלקולם ומאריהוא בחינה של מערכת יחסים בעייתית, à laסיפור נישואיןאוֹכחול ולנטיין, רצוף פרשנות על יצירת סרטים וגזע.מלקולם ומאריהוא יפה מבחינה אסתטית, והוא מציע לכוכבי העל העולים זנדאיה וג'ון דיוויד וושינגטון הזדמנות להראות את כישורי המשחק העצומים שלהם. אבל למרות שהסרט הוא פינוק סגנוני על פני השטח, יש בו מעט מאוד עומק.
הסרט מתחיל כשיוצר הסרט מלקולם וחברתו מארי מגיעים הביתה לאחר הקרנת הבכורה של סרטו האחרון של מלקולם. למרות שמלקולם חוגג את קבלת הפנים החיובית שלו, מארי פשוט משעשעת אותו, מוטרדת מכך ששכח להודות לה בדבריו על הסרט, שנבע בחלקו בהשראת עברה כמכורה לסמים. במהלך הלילה, מלקולם ומארי בוחנים מחדש את המתחים המתמשכים במערכת היחסים שלהם, תוך שהם מעכלים גם את התגובות לסרטו של מלקולם.
המשיכה הגדולה ביותר של הסרט היא המשחק המצוין. וושינגטון (כוכב שלBlackKkKlansmanועִקָרוֹן) משחק את כל הספקטרום של התשוקות, הפגמים וחוסר הביטחון של דמותו במיומנות רבה. זנדאיה (ספיידרמן: השיבה הביתהוסרט ההמשך) מציגה את מארי עם אותה פנימיות ופגיעות מצוינת שזיכתה אותה בפרס האמי על עבודתההַרגָשָׁה טוֹבָה, נוצר גם על ידי סם לוינסון. כשותפים לסצנה שמבלים את רוב הסרט בנגיחה זה בזה, השניים מבצעים משחק ריאקציוני נהדר. הרגעים המעוררים ביותר הם כאשר ה-POV של המצלמה מתעכב על תגובתו של אחד מבני הזוג להתפרצויות של השני, כדי להראות להם מעבדים את ההפתעה הפצועה עד כמה בן הזוג יכול לפגוע בהם.
צילום: דומיניק מילר / נטפליקס
הסרט גם מדהים, עם צילום מאת מרסל ריב שמציג את הסרט כנצחי. הסרט צולם בשחור-לבן בסרט קודאק, מה שנותן לו זוהר שמזכיר רומנים הוליוודיים קלאסיים. למרות שהמצלמה מתקרבת לעתים קרובות כדי ללכוד את הרגש על פני הדמויות, ישנם גם צילומים רחבים הכוללים דמות אחת המתבוננת באחרת, מה שמראה כיצד מלקולם ומארי תופסים זה את זה, כיצד תפיסה סובייקטיבית משפיעה על האופן שבו אנשים פועלים ומגיבים אפילו ברגעים פרטיים.הפסקול של לברינת'של R&B וג'אז מוסיף לתחושה הקלאסית, אם כי זה הכי יעיל כשהיא משתהה ברקע, פחות מהתפאורה המוזיקלית. הסצנה המוזיקלית הבולטת ביותר, כאשר מארי מנגנת שיר של דיון וורוויק כדי לייצג את מצב הרוח שלה, מרגישה יותר אנכרוניסטית ונדושה מאשר כאשר מלקולם שר עם ג'יימס בראון.
הוויכוחים בסרט אינם מוגבלים, כאשר מלקולם נוטה במיוחד לתקוף את מארי ברגעיה הכואבים ביותר. האכזריות בטיעונים של מלקולם מסלימה עד לנקודה שבה זה חסר כבוד, ולא נוח לראות אותו מתענג על ניצחון ומארי מנסה לשמור על פנים קרירות דרך הפגיעה. כאשר מתפרסמת הביקורת על סרטו, מלקולם קורא אותה בקול: "אדם מתחיל לפקפק בכוונותיו להתענג על הטראומה של הגיבורה השחורה שלו במשך כל כך הרבה זמן". למרות שהקו חוטף כהתבוננות בדמותו של מלקולם, ניתן לקרוא אותו גם כתת ציוץ של הסרט כולו, במיוחד הרגעים שבהם זגוגית הזריחה של מלקולם על מארי והמצלמה מתעכבת על פניה כשהיא נשברת לאט.
מארי מוצגת כחידה. יש לה רגעים נהדרים שבהם היא משתחררת, אבל היא אף פעם לא באמת התפרקה כמו מלקולם. עד הסוף, ראינו את הקונפליקט שלו בייצוג הזהות שלו כיוצר קולנוע מיינסטרים, את הנטייה שלו לשלוף אקדח בקרב סכינים/ויכוח, ואת האנוכיות והאכזריות האינסטינקטיבית שלו תוך שהוא לוקח את האישה שהוא אוהב כמובן מאליו. אבל אנחנו לא רואים שום דבר של מארי מחוץ למערכת היחסים. רוב סיפור הרקע שלה וחוסר הביטחון הנתפס שלה נחשפים דרך מלקולם מונולוג כלפיה, ולא דרך פעולותיה או הדיאלוג שלה. היא במידה רבה ריאקציונרית, והמגבלה הזו על דמותה, בשילוב עם הנטייה של הסרט להתעכב על גופה התחתון, גורמת לה להרגיש יותר כמו אובייקט מאשר אישה.
צילום: דומיניק מילר / נטפליקס
בכל פעם שמלקולם ומארי לא מתווכחים על מערכת היחסים ביניהם, הם משמיעים הצהרות פילוסופיות על גזע, יצירת סרטים, פריבילגיה, שבמרכזן קבלת הסרט של מלקולם והמצב של היותו יוצר קולנוע שחור. הפרשנות סביב הרישיון האמנותי כשלוקחים השראה מהחיים האמיתיים והנטייה של מבקרים לבנים לראות באמנות שחורה כפוליטית מטבעה היא מעניינת מאוד, אם כי היא גורמת לסרט להרגיש קצת מטא מדי, כאילו הוא צועק על הקהל ההוליוודי.
הפרשנות הגזעית בפרט מרגישה סתומה, כשחלקה פוגעת באמיתות נוקבות, והשאר לא בדיוק נוחתים. ביטוי אחד שנוחת היטב הוא ההתבוננות לגבי ההבדל בפריבילגיה בין מלקולם ומארי, וכיצד זה נתפס בצורה שונה על ידי האליטות ההוליוודיות ממה שהוא באמת מתרחש בחיים האמיתיים. אבל בסצנה אחרת שבה בני הזוג מעוררים חיבה, מתנשקים וצוחקים בזמן שהם מדברים על הנושאים העתידיים שמלקולם יצטרך להתמודד איתם כיוצר סרטים פופולרי בלק, הפרשנות מסורבלת ומביכה. זה נראה כאילו הוא נועד להסתכל על תעשיית הקולנוע, אבל לא סביר שהוא יעבוד על קהלים שלא מגיעים לסרט עם ידע פנימי. זה מדגיש עד כמה הסרט שווה צפייה עבור ההצגות והצילום, וכמה מהשאלות שלו על אופי האמנות והאהבה נותרות ללא מענה לטובת סגנון, זוהר ורעש.
