[אד. פֶּתֶק:פוסט זה מכיל ספוילרים לפרק האחרון שלהֵלעונה 1.]
"אנחנו מאבדים את החפץ, אנחנו מפסידים במלחמה," אדון דמיםג'ון, לא מאסטר צ'יף, אומר לחבריו. "לא משנה מה [מועצת הביטחון של האו"ם] עשה לנו, אנחנו כל מה שיש לנו עכשיו." זה אמור להיות רגע גדול עבורו - לא א"רק קיים יחסי מין"סוג של רגע גדול, אלא לגייס את חבריו שנשארו בחיים שנחטפו-ילדים שהפכו לחיילים-על כדי להילחם באויב האמיתי שלהם.
אבל אחרי תשעה פרקים גרועים עד מתסכל, אנחנו מבינים כל כך מעטהבריתשאין הרבה למה לקוות בהופעה הזו של פרמאונט פלוס. בסיום העונה שלו,הֵלניסה לחקור את ההשלכות של ג'ון שניסה סוף סוף להיות אנושי. אבל מה שהם היו צריכים לעשות עד עכשיו זה להראות לנו את העומק של להיות חייזר.
יש את הסיבות הברורות: חייזרים הם, באופן מפורסם, חולים לעזאזל. קולקטיב כמו הברית, היריב הישר וההיפר-דתי ממנומשחקי Halo, הבטחה החזיקה אפילו באלהראות מביך כמוהֵלהיה בפרקים המוקדמים שלו. עִםהֵלארגון מחדש של הידע של המשחק, ההזדמנות נראתה בשלה להעריך מחדש את האנטגוניסט ולשחק עם כל היבט של הזרות שלהם.
אבל לא! התוכנית בחרה במקום זאת (בעיקר)להתמקד בטראומה של מאסטר צ'יף. אבל מכיוון שכל מי שהעמיד את המשטר המושחת של UNSC שהפך את חייו לאפשריים בצורה מדכאת הצדיק את מעשיו בהצבעה על איום האמנה, התוכנית נפלה שוב ושוב לוואקום של יצירתה.
צילום: Adrienn Szabo/Paramount Plus
אולי אף אחד לא מגלם את זה טוב יותר ממייקי (צ'רלי מרפי), האישה שגדלה על ידי חייזרים של הברית שראו את הפוטנציאל שלה כ"מבורך" בתורתם. לקשת שלה הייתה הבטחה להיות עמוקה, נועזת באמת: אדם שגדל על ידי חייזרים לשנוא בני אדם בהחלט יכול לבטא את שנאתה לאנושות על גופה. אם לא באמצעות אימת גוף ממשית (כפי שראינו בפרק 8, כשהיא שלפה את חרב הציפורן שלה ואת הציפורן יחד איתה), אז לפחות באמצעות תחפושות, איפור - כל דבר שמעיד שהיא לא רוצה שום דבר לעשות, פיזית או רוחנית , עם הסוג שלה. מייקי יכול היה להיות מזויןמְשׁוּנֶה. במקום זאת, היא אישה מושכת באופן רגיל עבור מאסטר צ'יף לאהוב ולאבד.
הסיפור של מייקי, כמו כל כך הרבההֵל, מרגיש כמוהגרסה הכי משעממתממה שזה יכול להיות. אם היית לוקח את מאודאבני בניין של ידע שהרכיבו את יקום Halo ושחקו איתם, מה יכול להיות על השולחן? בהחלט משהו יותר ממה שנותר למייקי ולשאר צוות השחקנים. מכיוון שהחשיפה שלה לטבעת הילה וג'ון הופכת אותה אוהדת יותר לאנושות, הצלב הכפול שלה - ומאוחר יותר, הצלב המשולש בחזרה לצד הברית - אומר מעט מכיוון שיש לנו רק הבנה קטנה של מה בעצם מאלץ את ברית בכלל.
המשמעות היא שהרע הגדול לכאורה של התוכנית, האיום שדמויות מרגישות כל הזמן פוגע בהן, כמעט ולא קיים. על כל חסרונותיו,משחקי הכסמרגיש מאלף כאן: רגעים כמו הקרב הארדהוםהם תזכורות עוצמתיות לאימה האניגמטית והקיומית שהליכונים הלבנים בעצם מציבים, והתוכנית גדושה בדמויות שנאבקות להילחם ולהבין את המוטיבציה שלהן.הֵלאין לו תחושה פנימית כזו של האויב שלו, הרבה פחות עקביות להנחת היסוד שלו. זו בעיה גדולה, ואחת שהתוכנית לא עשתה ניסיון להתחזק, למרות שנתנה לאיום החייזרים להיות 90% מהמוטיבציה לדמויות כמו האלסי, קיז ואדמירל פרנגוסקי.
צילום: Adrienn Szabo/Paramount Plus
בסופו של דבר,הֵלבעיית החייזרים של התוכנית מרגישה כמו סימפטום לבעיה הגדולה ביותר של התוכנית. כשכל דמות מצטטת את איום האמנה כסיבה למעשיה, מתברר עד כמה רדודה מאקי והחייזרים בעצם מתנשאים על הנרטיב. זה כל כך מעורר סקרנות לגבי הרעיונות המגדירים את חייהן של הדמויות האלה עד שהם הופכים כמעט חסרי משמעות. אז הסכנה של הספרטנים בתור חיילי-על שטופי מוח הופכת להיות מסורסת בקלות עם נאום התכנסות של צ'יף, ומירנדה בו זמנית סקרנית ואיטית לפעול עד שהיא שומעת הקלטה. אפילו ג'ון עצמו - לאחר שבילה את רוב העונה בהתריסות ונאבק להבין את עומק הנבל שהוא שותף לה ונשלט בה - רץ בחזרה לקרב.
שיחת ההתלהבות שהאדמירל נותן לו על השארת "ג'ון" מאחור להיות "מאסטר צ'יף" אמורה להיות מזעזעת, אבלהֵללא ממש מצא את הציוד הזה. אחרת הוא היה יודע שהברית ראויה להיות יותר מחבורה חסרת פנים. זה היה ראוי להיחקר ככוח בפני עצמו, לחקור אם זה באמת היה הגרוע משתי הרעות מספיק כדי להצדיק את הרס הירי של מאסטר צ'יף לחיים נורמליים. לכל הפחות, מגיע לנו חייזרים שהיו פאקינג מוזרים. במקום זאת, כמו תמיד,הֵלהיה יותר מאותו הדבר.
