כל צוות מאחורי אעיבוד ספר לסרטיש בחירות קשות לעשות. אבל אחד המרכיבים הכי מסובכים הוא לקחת ספר שמאוד מוטבע בראשה של דמות ולהעלות את הרגעים האלה על המסך בצורה מעניינת. קריינות יכולות להגיע רק כל כך רחוק בהעברת הדרך שבה מחברים לוכדים דפוסי חשיבה ספציפיים.
זה האתגר העיקרי בעיבוד ספר כמואריסטו ודנטה מגלים את סודות היקום, רומן ההתבגרות הקווירי של בנג'מין אליר סאנץ מ-2012 של בנג'מין אליר סאנץ, שממריא על הדף בגלל המונולוג הפנימי של הדמות הראשית. העיבוד הקולנועי מפשע עורהבמאי והסופר אייץ' אלברטו מועד מעט בהעברת חרדת ההתבגרות והכמיהה הנוקבת של הספר, לעתים קרובות מרגיש כמו אוסף של תמונות במקום סרט אחד מגובש. אף על פי כן, השחקנים הראשיים נושאים את הסרט, והסצנות הבודדות חזקות, אם כי הוא אף פעם לא לגמרי לוכד את הגעגוע העמוק שמושחל לאורך המקור.
[אד. פֶּתֶק:הפוסט הזה מכיל כמה ספוילרים להגדרת הסרט.]
תמונה: Blue Fox Entertainment
אריסטו ודנטה מגלים את סודות היקוםעוקב אחרי אריסטו (מקס פלאיו), שמעדיף ללכת ליד ארי. הוא נער מתבגר מתבגר ובודד, שבמקרה פוגש את דנטה (ריס גונזלס) העליז והבטוח בעצמו בקיץ אחד בבריכה. למרות השוני ביניהם, הבנים יוצרים ידידות מהירה שמאוימת מחסימות דרכים שונות, כולל התיעוב העצמי המופנם של ארי, מעבר משפחתו של דנטה לשיקגו, תאונת דרכים איומה והקונפליקט בין הביטחון העצמי של דנטה לגבי המיניות שלו ושל דנטה. ההיסוס של ארי. אבל בעיקר, הסרט עוסק בתהליך של ארי ללמוד לקבל את עצמו.
בספר, אריסטוחושב. הוא חושב חזק. הוא סובל מסיוטים, והוא חושב על המשמעות של הסיוטים האלה. הוא רושם את מחשבותיו ביומן שלו, את כל הדברים שהוא מפחד לומר בקול רם. מעט מזה מתורגם לגרסת המסך של הדמות. לזכותו ייאמר שפלאיו אכן שולף את האפיון השקט-ועם זאת-הבודד, המרהר-ועם זאת-מסורבל של ארי, כשהדיו-אובר הכואב שלו מדי פעם מתפקד כסטנד-אין להילולת הספר ולרשומות ביומן. הסרט עושה עבודה טובה בהדגשת הבדידות של ארי.
אבל זה משייף מעליו את השנאה העצמית העמוקה יותר שלו, הנובעת ממספר עצום של גורמים בחייו - ביניהם אהבתו לדנטה, אותה הוא מכחיש בתוקף במשך רוב הסיפור. הביקורת העצמית הזו והסירוב של ארי לתת לעצמו להיות נאהב מזניקות את רוב געגועיו הנוקבים, אבל זה אף פעם לא צץ לגמרי בסרט, שלא מבין בבירור את הסבל העמוק בין שני הבנים.
תמונה: Blue Fox Entertainment
אפשר להבין שאלברטו מעלה על כמה מהמאבקים הפנימיים יותר האלה. השבועות שארי מבלה במיטת בית חולים, מתרעם על הכרת התודה שמשפחתו של דנטה מראה לו לאחר שהוא מציל את חברו ממכונית דוהרת, לא היו באמת מתאימים לסצנות קולנוע מרתקות. אז הרגעים האלה מיועלים, למרות שבספר, הם חיוניים להכות את הניתוק של ארי מהאנשים סביבו. התוצאה היא חוויה קולנועית יותר, אבל כזו שלא לגמרי מבהירה את הטריז בין שני החברים, כך שהתגובות החריפות והעוינות של ארי נראות לא במקום.
זה לא המתח היחיד של אלברטו המהיר לסרט. נראה שכל האירועים עוברים הרבה יותר מהר, עד שהם מרגישים כמו אוסף של תצלומים רופפים המתפשטים מנקודה אחת לאחרת. הטכניקה הזו מניעה את הסיפור ביעילות, אבל חלק מהרגשות העמוקים יותר הולכים לאיבוד בדשדוש. בכל פעם שקצב רגשי גדול נוחת, הסרט עובר מיד לדבר הבא, מבלי להתעכב כדי לחקור את הרגשות האלה. התמונות עצמן מהנות: פלאיו וגונזלס מגלמים במלואם את הדמויות שלהם, ויש להם כימיה קלה. הקשר ביניהם אמין, אם כי הביטוי הסוער של ארי אליו מרגיש לפעמים צורם בלי שהמונולוג הפנימי שלו מצדיק זאת.
הסצנות הבודדות שמרכיבותאריסטו ודנטה מגלים את סודות היקוםמקסימים, מלאי געגוע שמגדיר את הרומן. ארי נסחף בחייו כאאוטסיידר, רק בעצמו כשהוא עם דנטה, אבל אף פעם לא מסוגל לפתוח את ליבו בפני חברו. אבל בלי המשקל הרגשי לעגן אותם, בלי באמת לחפור בהשפעה של הסצנות האלה ובהמשך, הכל צף משם, מרוחק כמו הכוכבים שבהם צופים הבנים בליל המדבר.
אריסטו ודנטה מגלים את סודות היקוםיוצא לבתי הקולנוע ב-8 בספטמבר.
