מזה עשור טוב יותר, אני בודק מעת לעת האם צלפי הריגול של גאי ריצ'י מ-2015האיש מדודהיה זמין לסטרימינג סתמי. כסרט ריגול, נהניתי ממנו יותר מכל סרט של ג'יימס בונד או ג'ייסון בורן, או אפילו מכל סרט Mission: Impossible - הפעלולים הגדולים של איתן האנט והחלפת הפנים האינסופית של איתן האנט הם זמן טוב בתיאטרון, אבל לעתים רחוקות הם נשארים איתי לאורך זמן. .האיש מדודיש צורה מסוימת של אנרגיית אנסמבל לאף אחד מהסרטים האלה. זה גם סרט שנבנה סביב כמה קטעים ממש ספציפיים, הניתנים לביקור חוזר עד אין קץ, באופן שהופך את הגישה הקלה לסטרימינג אליו ליותר ציור מאשר בעלות על עותק. אז התרגשתי לראות את זה סוף סוף הגיע לנטפליקס ב-27 ביולי - אלא שעכשיו אני צריך להבין מה אני מרגיש לגבי ארמי האמר.
לסיכום: של ריצ'יהאיש מדודמאתחל מחדש תוכנית טלוויזיה משנות ה-60 באותו שם, ולוקח את הסגנון הוויזואלי שלה ממותחנים משנות ה-60, במיוחד כשמדובר בעיצובי התלבושות החדים והבולטים. לעלילה יש שני מרגלים משנות ה-60 - סוכן ה-CIA נפוליאון סולו (הנרי קאוויל) וסוכנת ה-KGB איליה קוריאקין (האמר) - תחילה מתמודדים בשטח, ואז נאלצו לעבוד יחד כדי לעצור איום גרעיני. מההתחלה הם מתעבים זה את זה. בשלב מסוים, הם הורסים חדר שירותים רעוע בזמן שהם נלחמים זה בזה. מאוחר יותר, הם מגבילים את האלימות לדוקרנים מילוליים. הן מלכות חתוליות מוחלטות בנוגע לקונפליקט הזה: הן מעליבות זו את המדינות, גופות ומוחותיה של זו, ושתיהן כועסות או מתפתלות אם השניה נכנסת לרעש מתאים במיוחד.
צילום: דניאל סמית', תמונות האחים וורנר/אוסף אוורט
יש גם נשים בסרט הזה - אלישיה ויקנדר בתפקיד גבי, נכס מדינה ששניהם צריכים להגן עליו, ואליזבת דביקי (שזכורה לאחרונה בMaxxxine) בתור הנבל, סוציופת סימפטי נאצי. שניהם עושים כמיטב יכולתם כדי לתרום לאווירה המגניבה מדי לבית הספר של שנות ה-60. לדביצקי יש סצנה אחת נהדרת במיוחד, סרט ריגול-קלאסי עם קאוויל כשהם מנסים להערים ולפתות אחד את השני. לוויקנדר קשה יותר לעדר בתור דמות שתקועה בעיקר בתפקיד הקורבן/זכייה בפרס, עם סצנה מפוקפקת במיוחד שבה היא מנסה לפתות את קוריאקין רק כדי להיות פרחח על כך שהיא תחת חסותו.
אבל שניהם עדיין רקע להופעה האמיתית בהאיש מדוד -שני גברים מסותתים ומסוכנים מחליפים בלי הפסקה חותם על כמה הם שונאים אחד את השני, כשהם פועלים להביס רוע אלגנטי ומסוגנן במיוחד - וחשוב מכך, כשהם עובדים לקראת דילמת אסירים המבשרת בכבדות את הרגע שבו אחד או שניהם הם יצטרכו לבחור אם לבגוד באחר.
אני אוהב הכל בהופעות של קאוויל והאמר, ועל האופן שבו הם מתוסרטים בסרט הזה, כשווים במצבים שונים בתכלית, וכפרגונים של סרטי ריגול עם מספיק פגיעות מתחת למסכות שלהם. ריצ'י ושותפו לכותב ליונל וויגרם נותנים לסולו להיות ממזר מגחך ומעולה עד שהוא רואה למה קוריאקין מסוגל כיריב, ובשלב זה הוא באמת עצבני. יש להם יחס של לגולאס וג'מלי על מי עושה הסתננות התגנבות טוב יותר, ולמי יש טכניקות או ציוד טובות יותר. אפילו ברצף הלכידה והעינויים הבלתי נמנע שמקורו בונד, סולו משתתק בצורה קודרת אל מול רעות מונולוגים, וברור שהוא מוטרד מהסיכוי לייסורים ומוות, במקום להגיב על ידיצוחק ומצחצח על שובו.
אני אוהב את הסרט הזה. אבל יש את בעיית ארמי האמר.
צילום: דניאל סמית', תמונות האחים וורנר/אוסף אוורט
כאשר לכוכב קולנוע יש נפילה ציבורית גדולה מהחסד, בין אם זה ראוי או לא, יש דרכים קלות להתחמק משאלות אתיות לגבי המשך צריכת היצירה שלו: "ובכן, אתה צריך להפריד את האמנות מהאמן." או "החרמה של התפוקה שלהם תפגע באופן לא הוגן בכל האנשים האחרים שעבדו על הפרויקט הזה." או "לכל היותר, הוא עשוי לקבל שני סנט ממני בהזרמת הסרט הזה, אז... מה שלא יהיה." מעולם לא היה לי ממש נוח עם אף אחד מהטיעונים האלה, שכולם מרגישים כמו התחמקויות ולא החלטות לגבי איך לעסוק בהתנהגותו האמיתית של אמן.
וגם אני מרגיש לא בנוח עם כמה היבטים של שערוריית האמר. שֶׁלוֹהקריירה התפרצה ב-2021כשבן זוג לשעבר פרסם פוסט באינסטגרם וחשף הודעות טקסט ששלח לה על הפנטזיות המיניות האלימות שלו. עד מהרה התייצבו אקסים אחרים והאשימו אותו בהתעללות ותקיפה פיזית, נפשית ומינית. נפתחה חקירת משטרה, אבלכתב אישום מעולם לא הוגש, בשל חוסר ראיות. האמר טען שפנטזיות הן רק פנטזיות, ושהאירועים המחרידים שתיארו שותפיו לשעבר אמנם קרו, אבל היו חלק מסצנות BDSM בהסכמה.
יש לי רגשות מסובכים לגבי כל זה, והם מתנגשים ישירות אחד עם השני. אין דרך קלה ליישב את הסלידה שלי מהקינק-שיימינג והפרות הפרטיות במקרה הזה עם התסכול שלי מהאשמת הקורבן ותרבות חוסר האמון סביב נשים שחושפות התנהגות רעה אצל גברים חזקים. או הסלידה שלי מהעניין המצחיק, המצחיק, המתחסד עד אין קץ, שהתקשורת ומשתמשי המדיה החברתית גילו בטקסטים המפורשים והאלימים של האמר על שבירת עצמות של בן זוג ושתיית דמה.
לא רציתי את החלון הזה לראשו של ארמי האמר, או לחיי המין שלו. אבל אני גם לא רוצה לתת לו כרטיס חופשי עם פרש "טוב, זה מצב שהוא-אמר-היא-אמרה." אני מזדהה עם הנשים שמרגישות שהוא השתמש באלכוהול, סמים, כסף, תהילה וקסם כדי לפתות אותן למצבים שבהם ההסכמה הייתה מסובכת ונפגעת. במצבים הקשורים למערכות יחסים פרטיות של אנשים ובעיקר בחיי המין שלהם, אני אישית מאמין שאי אפשר להגיע לכל סוג של אמת אובייקטיבית, כי כל המשתתפים חוו את אותם אירועים בצורה כל כך שונה. (נקודה של המועמד האחרון לסרט הטוב ביותראנטומיה של נפילה חוקר במפורש, ועם הרבה ניואנסים מרתקים.)
צילום: דניאל סמית', תמונות האחים וורנר/אוסף אוורט
בעיקר, בכל מקרה כזה, אני מזכיר לעצמי שאין לי כוח להשפיע על התוצאה, ושאף אחד לא צריך עוד קול מטלטלת במיקס, כיפה לסלבריטאי או לזרים מוחלטים. אני לא בחבר מושבעים. לא מכריחים אותי לחוות דעה מי עשה הכי עוול למי. ואני מזהה שבעוד שאנשים (והמוני האינטרנט בפרט) אוהבים נרטיב שחור-לבן, טוב-מול-רע - כמו, למשל,האיש מדוד, שבו פטריוטים מטומטמים אך הרואיים חוברים למאבק בנאצים בעלי גרעין תרתי משמע - העולם האמיתי כמעט אף פעם לא כל כך פשוט.
שאלת ארמי האמר קצת יותר מסובכת בדיוק ברגע הזה כי נראה שהוא מרחף בלון ניסיון לקאמבק. אחרי כמה שנים של כמעט אי-נראות, אחרי שהוא איבד את הייצוג שלו ואת החוזים הקיימים שלו, הוא פתאוםחזרה לחדשות עם כמה ראיונות מורחביםעם בני שיח שנבחרו בקפידה: ביל מאהר ופירס מורגן, גברים שהאמר יכול היה לסמוך עליהם באופן מנחם שילטפו לו בנחמה ויזדהו עם "חוסר ההגינות של ההמון התעורר", מקבלים את שלו."טוב, אניבְּקוֹשִׁיגילף את ראשי התיבות שלי על הירך שלה" דחיית, ולא ממש להטיל ספק בגרסה שלו לסיפור.איש מדודסוף סוף מגיע לסטרימינג אחרי כמעט 10 שנים, ברגע המדויק שבו האמר יוצא מהמחבוא... התזמון מרגיש קצת מוזר, בלשון המעטה.
אבל הבכורה של נטפליקס גם נראית מינורית מכדי לעבוד כבלון מבחן כדי לאמוד כמה אנשים זוכרים או אכפת להם מההאשמות נגד האמר, מעבר להיזכר בממים ובבדיחות הקניבלים. הראיונות הרבה יותר משמעותיים - ובהתחשב בכמה שהם מתרכזים בכך שהאמר מפחית את כל ההאשמות נגדו, הם הרבה יותר צעד לקראת סיור שיקום וחזרה למשחק. הוא אמר את כל הדברים הנדרשים מרשימת הקאמבק ההוליוודית - שהוא למד מהניסיון, שעשה לו טוב לאבד את התהילה וההון שלו, כי זה לימד אותו מי החברים האמיתיים שלו ושם את האגו שלו. הוא אמרכל השערורייה הייתה חיובית נטו עבורו. אבל אני אופתע מאוד אם זה ימנע ממנו לחזור להוליווד אם מערכה שניה תהיה אפשרות.
תמונה: תמונות האחים וורנר/אוסף אוורט
אחרי כמה ימים בנטפליקס,האיש מדודנמצא כבר ברשימת 10 הסרטים המוזרמים ביותר. זה לא מפתיע - זה קורה כמעט עם כל סרט אקשן הוליוודי גדול שלא היה זמין באחד משירותי הסטרימינג הפופולריים יותר. צפייה חוזרת בהחלט תזכיר לאנשים מדוע האמר היה כוכב: הוא כריזמטי. יש לו תזמון קומי מוצק. הוא מצטיין בסוג כזה של תפקיד סטרייט/חולצה ממולאת. והוא מביא תחושה מושכת של איום לסוגים מסוימים של דמויות - איום שאפילו עשוי להתגבר על ידי כל הדברים שאנחנו לא יכולים לבטל עליו.
אבל עד כמה שאני אוהב את הסרט הזה, ביקור חוזר בו הוא רק עוד תזכורת לכמה ביסודיות אנשים נוטים לנצל לרעה את הכוח, התהילה והכסף, ולהשתמש בהם בנשק נגד כולם. וזה פשוט דבר מתיש להיותנזכר ב כֹּל זְמַןאָנוּלְהִסְתוֹבֵב, במיוחד במדינה שסוגדת כל כך בגלוי ובעבדות לכל שלושת הדברים האלה.
צפיתי מחדש בסצנה אחת מתוךהאיש מדוד, אבל בסוף השבוע הזה - סיקוונס בולט באמצע הסרט שבו קוריאקין מסתבך בצרות, ודמותו של קאוויל, מנקודת תצפית בטוחה, נאנחת ויושבת ומאזינה בנחת למוזיקה וצורכת סנדוויץ' גנוב, וכל זאת תוך שהיא מחליטה אם לעזור לדמותו של האמר לצאת מהמצב שהוא הכניס את עצמו אליו. אני ממש שם איתו, מסתכל על ניסיון הקאמבק של ארמי האמר ומנסה לברר אם אני יכול לחזור לסרטים שלו במצפון טוב. אם רק זו לא הייתה בחירה שאנחנו כל הזמן צריכים לעשות לעצמנו, שוב ושוב ושוב.
