לקראת האוסקרים, המספר העצום של מועמדויותשל בונג ג'ון-הוסאטירה חברתיתטַפִּילשהתקבל נראה כמו נס. פרסי האוסקר מעולם לא הכירו בסרטים דרום קוריאניים. (המפואר של לי צ'אנג-דונגבּוֹעֵרנכנס לרשימת האוסקר הקצר בשנת 2018, אבל בסופו של דבר לא היה מועמד.) ואף סרט לא בשפה האנגלית מעולם לא לקח את הסרט הטוב ביותר בהיסטוריה של 92 השנים של פרסי האוסקר. זכייה בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר (ששונה לאחרונה ל"סרט העלילתי הבינלאומי הטוב ביותר") הייתה היסטורית המכסה. הוסף את העובדה שסם מנדס1917בילה את עונת הפרסים בהרמת קיטור כפלא טכני, וזה נראה כאילוטַפִּילהסיכויים של הסרט הטוב ביותר של הסרט היו קלושים. למרות שזה באמת היה ההתמונה הטובה ביותר של 2019, זה היה מתחרה בתערוכת פרסים שכןמוטה נגדו היסטורית.
מה שעשה את זה עוד יותרפִּלאִיזֶהטַפִּילסיים את הלילה עםלא רק את הפרסיםעבור התסריט המקורי הטוב ביותר, הסרט העלילתי הבינלאומי הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר, אבל עבורהתמונה הטובה ביותרגם.
לאורך כל הלילה, המגישות והזוכות רמזו לחוסר ההכרה של האקדמיה ביוצרות ואנשי צבע. למרות שהדוקרנים האלה משכו תשומת לב ברגע, הם הרגישו חלולים, בהתחשב בכך שהם לא מגובים בפרסים ממשיים או בפעולה מוחשית.מספר הפתיחה, בביצוע ג'אנל מונה, היה מלא ברפרנסים לסרטים שלא היו מועמדים כולללָנוּודולמיט זה שמי, והראפ באמצע הטקס, שבוצע על ידי אוטקרש אמבודקר, התחיל באמבודקר שאמר שהוא בבירור לא שייך לחדר, כאדם בעל צבע.טַפִּילעם זאת, הניצחון של זה היה דומה לרעידת אדמה. סרט דרום קוריאני עם צוות קוריאני לחלוטין וכמעט ללא דיאלוג אנגלי זכה בפרס הגדול ביותר של הלילה.
הזכייה סימנה שינוי של ממש בגאות במוסד שלא הצליח למנות אף אחד משחקני הסרט, ושכלל מצביעים שלא חושביםטַפִּילצריך לאפשר להתחרות עם "הסרטים הרגילים”). לראשונה, סרט שאינו בשפה האנגלית עבר את המחסום של נחשב למשהו "אחר", ופצח את הדלת למאפיינים בינלאומיים אחרים ללכת בעקבותיו. בשיחה עם א. אלכס יונג של Vulture, הבמאי בונג מתאר את האוסקר כ"מְקוֹמִי", בהתייחס לעובדה שטקס הענקת הפרסים באמת נוטה להכיר רק בסרטי מערבונים. "האוסקר הוא לא פסטיבל סרטים בינלאומי", אמר בונג.טַפִּילהניצחון של זה מרגיש כמו צעד ראשון חשוב בהפיכת זה לא נכון.
יש עוד הרבה עבודה לעשות. האוסקרים באו אחריואוֹר הַלְבָנָהזכייה של הסרט הטוב ביותר בטקס של 2017 עםספר ירוקבפרסים לשנת 2019, ללא ספק ביטלה את ההתקדמות שלה.אוֹר הַלְבָנָה, שסיפר את סיפורו של גבר הומוסקסואלי שנאבק במיניותו ובגבריותו, הפך לסרט הראשון עם צוות שחקנים שחור לגמרי שזכה בסרט הטוב ביותר. בינתיים,ספר ירוק- שהוגדרה כמבוססת על ידידות אמיתית בין דון שירלי, פסנתרן שחור, ופרנק ולונגה, הנהג הלבן שלו - ספגה אש כאשר משפחתה של שירלי מחתה על הדמות, ואמרה שהשניים מעולם לא היו חברים, כמו גם בשל הלבן שלו. נרטיב מושיע ופישוט יתר של יחסי הגזע באמריקה. ניסיונות האקדמיה ללגוון את הגוף המצביע שלההם חלק מקרב עלייה. זו לא השנה הראשונה בהפרסי אוסקר הוזעקועל כך שלא הצליחו למנות במאיות או אנשים צבעוניים, ולילה של דפיקות בסופו של דבר לא יזיזו את המחט ככל שתעשה פעולה מוחשית.
אז זה הולך עם תעשיית הקולנוע בכללותה גדולה יותר - סרטים כמופנתר שחורואסייתים עשירים בטירוף, שמתהדרים באנשים צבעוניים הן מול המצלמה והן מאחוריה, מסמנים את ההתקדמות ההולכת וגוברת של נוף איטי להשתנות, ולעתים קרובות עמיד. אבל ככל שההצלחות שלהם גדולות יותר, כך קשה יותר למסיירים להכחיש שהתקדמות היא לא רק הכרחית, אלא גם דבר טוב. יש כל כך הרבה אמנות טובה שם בחוץ שאנחנו בורים או מתעלמים לגמרי, ואי אפשר להצדיק את הבורות המכוונת והאמריקנטריות כשסרטים כמוטַפִּיללְהִתְקַיֵם.
אין להכחיש את זהטַפִּילהוא סרט מדהים, לא רק להוצאת השטיח מתחת לסרטים שינצחו בכל שנת אוסקר אחרת (פעם...בהוליווד,האירי, ו1917נראה כמו המתמודדים הגדולים ביותר), אבל פשוט על היותו סרט נהדר. המציאות של דרכה של האקדמיה להתקדמות וההטיות המתמשכות של אנשים בתעשייה לסרטים "זרים" לא יכולות להכחיד את העובדה שיש לנו מזל שיש לנו יצירת אמנות יוצאת דופן כל כך לפנינו. וגם הזכייה בתמונה הטובה ביותר היא הישג יוצא דופן.
