גיבור סדרת המשחקים Uncharted ניית'ן דרייק הוא הבעליםטבעת שלטענתו הגיעה מאבותיו, החוקר סר פרנסיס דרייק. כתוב עליו "Sic Parvis Magna", או "גדולה מהתחלות קטנות". סדרת המשחקים שיקפה את המוטו הזה, כאשר הפרק הראשון הצנוע הוליד שלושה סרטי המשך ישירים, כל אחד טוב מהקודם.
אבל הגדולה הזו לא באה לידי ביטוי בגרסה הקולנועית שללֹא נִחקָר. זו התחלה קטנה לזיכיון סרטים אפשרי של סוני, אבל עוד טיפה של עיבוד למשחק וידאו. שביב של פוטנציאל המשך מוחזק בסצנה שנייה שלאחר הקרדיטים, שבה פרץ פתאומי של כימיה בהתלוצצות בין החברים לציד האוצרות נתן דרייק (טום הולנד) וויקטור סאליבן (מארק וולברג) בטוח יגרום לאנשים לתהות היכן היו משלוחי קו תוססים כל כך בשעתיים האחרונות. לדקה אחת, הכל בדמויות מרגיש נכון, אבל זה מגיע מאוחר מדי.
לאורך כל הסרט,זומבילנדואֶרֶסהלמר רובן פליישר והתסריטאים ריף ג'דקינס, ארט מרקום ומאט הולוואי פינג פונג בין כמה דמויות זכיינית למשחק ותוספות חדשות ככל שהם יכולים לדחוס לסיפור מקור אחד. בסדרת המשחקים, האפיון קומפקטי וחזק יותר. הצמד דרייק וסאלי מתפקד בתור הליבה הגנבת בפרק הראשון, לפני שהמעצבים מרחיבים את הסגל שלהם ומנסחים את סיפור הרקע שלהם בערכים הבאים. הנבלים של הסדרה מעולם לא היו מעניינים, אבל יש קצת אישיות מאחורי מניעים כמו לחפש את עץ החיים כדי לזכות בנעורים נצחיים, או קוסמים שמנסים לשבור את הידידות העמוקה של נתן וסאלי. הוורווה הזה חסר גם בגרסה הקולנועית.
הגרסה הקולנועית מרגישה כאילו לכותבים הוקצו היבטים שונים של התאמת נוסחת Uncharted: פתרון חידות, התגנבות, פארקור ואקשן גדול מהחיים. הסיפור המקוטע מקשה עליהם עוד יותר להציג ולחלוף בין כל כך הרבה דמויות שונות. אבל גם בלי הנטל של הצגת כל כך הרבה דמויות, הבחירות מניעותלֹא נִחקָרעדיין חסרים הימורים, סכנה אמיתית, טוויסטים מרתקים בהיסטוריה, או הרפתקה שואבת אדרנלין.
צילום: Clay Enos/Sony Pictures
חלק מקטעי הפעולה מועלים היישר מהמשחקים, ובראשם קרב מטוסי המטען שפורסם הרבה מUncharted 3: Drake's Deception, שם נתן חופשי נופל למה שנראה כמו מוות בטוח. פליישר והכותבים מוצאים דרכים נוחות ליזום את הסט piece - שבמשחקים נבנה ממרדף מכוניות שבו השחקן קופץ למטוס כשהוא ממריא על המסלול - אבל בלייב אקשן זה נעשה עם מטבח שובר קופות- שיטת כיור שלא יכולה להסלים את המתח עם כל כך הרבה דמויות בתערובת. ראוי להערצה שהם רוצים לנער את היסודות המוכרים, אבל אין משקל או משיכה רגשית לכל דבר שקורה. (כמו כן, כל מי ששיחק במשחקים האלה יודע ששום דבר לא אמור להיות קל או נוח עבור ניית'ן דרייק.)
משחקי Uncharted מעולם לא התמקדו באקשן ריאליסטי, אבל כמה רגעים בעיבוד הקולנועי עדיין מותחים את הפנטזיה קצת רחוק מדי. (יש איזשהו עסק עם מכונית ספורט שיגרום לדומיניק טורטו להסמיק ממבוכה.) זה כאילו אף אחד לא טרח להתייחס לכמה כאוס מצויר יתגלה בהקשר של סרט בן שעתיים שנע בין רציני לקליל. אין מקום למחזה כלשהו לבלוט, או לדמויות לפתח קרבה אורגנית. רצפי לחימה שונים נערכים יחד בצורה קטועה ומהירה, מוקפים במסכים ירוקים ברורים. זו אכזבה מיוחדת, בהתחשב בארבעת משחקי Uncharted המרכזיים דחפו בעקביות את הגבולות של מה שהפלייסטיישן 3 והפלייסטיישן 4 יכולות להשיג מבחינה גרפית.
הגרוע מכל, לדמויות המרכזיות אין אפילו שמץ של מימד. להגנתו של טום הולנד, התנועות הבסיסיות שלו - שילובי חבטות, טיפוס והצבה מאחורי חפצים בעת התגנבות - מכוילות בקפידה כל כך למקבילו למשחק הווידאו, שכאשר אף אחד לא מדבר, ויש רגע של קוהרנטיות בפעולה, זה מרגש לרגע לראות את דרייק מתעורר לחיים בצורה כה יעילה על מסך הכסף. אפילו הדרך שבה נתן דרייק וסאלי מתפזרים כשהם נכנסים לכנסייה בברצלונה כדי לחפש רמזים מרגישה כאילו היא עוצבה אחרי המשחקים, כשהקהל בפעולה, מחפש לצד הדמויות.
אבל מהרגע שסאלי נכנסת לבר בניו יורק שבו נתן מגיש משקאות, בהיותו חכם יודע הכל, ופטרונים כייסים, קריאות השורות מרגישות מאולצות באופן שמרמז שאף אחד מהמבצעים הללו לא נסדק במלואו איך הדמויות האלה קופצות אחת מהשנייה. התסריט רק לעתים רחוקות נותן להם משהו מצחיק להגיד, מה שלא עוזר. נראה שמארק וולברג אפילו לא מנסה לשחזר את סאלי, מה שהופך את זה לעוד יותר מוזר כשהוא משנה את המבטא שלו כדי ששורה אחת תישמע כמוהו. הגרסה של המשחק לדמות היא יותר מסוג סרקסטי של ברוס קמפבל מאשר תפזורת המנוע של מארקי מארק. גם כשהולנד נראית מדי פעם כמו גרסה הגונה של ניית'ן דרייק, וולברג בדרך כלל נמצא באותו פריים כדי למחוק את האשליה.
צילום: Clay Enos/Sony Pictures
שחקנים שנכנסים לעיבוד משחק וידאו לא צריכים להיראות או להישמע בדיוק כמו עמיתיהם הדיגיטליים. בסופו של יום, כל מה שחשוב זה אםלֹא נִחקָרהסרט מתפצפץ כמסע אחר זהב עם דמויות חביבות. הבעיה היא שלא. הגרסה של סאלי כאן היא אדם הרבה יותר אנוכי ותאב בצע שמגייס את נתן כדי לאתר זהב אבוד ממשלחת פרדיננד מגלן שנגזר עליה. ניית'ן לא מתעניין, עד שסולי מזכיר שהוא ניסה לחשוף את התעלומה עם אחיו של ניית'ן סם, אותו לא ראה נתן מאז שסאם ברח מבית היתומים בו חיו בילדותם.
לנתן יש כמה גלויות סמוכות שסאם שלח לו במהלך השנים, מה שמצביע על כך שעדיין אכפת לו מנתן. (חוץ מזה, זה לא יהיה סיפור Uncharted ללא רמזים ויזואליים מקומטים בכתב יד.) לדברי סאלי, הרמז האחרון חבוי בהם, ומעקב אחר הרמזים יכול לתת לאחים להתאחד מחדש. כשהרעב שלו לזהב ושל נתן לפיוס שלובים זה בזה, הם מאחדים כוחות.
נתן מגיע למשימת עשה זאת בשטח הראשונה שלהם בתור טירון שמפשפש בתוכניות שלו ועדיין לא למד את היסודות של קפיצה והתנדנדות. הרצף הזה - בהשראתUncharted 4: A Thief's End- בולט מעט, בהתחשב בתחושה שנתן ממש בסכנה. אבל הפגמים שלו, והימור על חיים או מוות, נעלמים כהרף עין. אם הסרט צריך שהוא יהיה טוב במשהו, הוא פתאום כן.
בין שאר דמויות המשחק שהסרט מציג, סופיה עלי מנהלת את חיקוי דמות המשחק הטוב ביותר של הסרט כשותפה של סאלי לפשע קלואי פרייזר.Uncharted 2: Among Thievesמרמז שלקלואי ונייתן היה עבר רומנטי, אבל הסרט לא ממלא פערים מסקרנים, מעבר לאופן שבו הם נפגשו ואיך שנייתן מחץ אותה. במקום זאת,לֹא נִחקָרמשתמש בכל הדמויות והרמזים האלה כדי ליצור סיפור על אמון. דקירת הגב תופסת את מרכז הבמה, אבל רק כמנגנון להמשך העלילה. אף אחד מהגנבים האלה לא יכול לסמוך זה על זה, וזה שווה את הקורס בנרטיב של Uncharted, אבל ייתכן שיהיו כאן יותר הצלבות ובגידות בתוך שעתיים מאשר בכל אחד מהמשחקים של 12 עד 15 שעות .
צילום: Clay Enos/Sony Pictures
לוהט על הזנב של דרייק וסאלי הוא סנטיאגו מונקדה של אנטוניו בנדרס, בנו של איש עסקים עשיר וצאצא משלחת מגלן המקורית. סנטיאגו רואה את עצמו כיורש השלל ולא יעצור בשום דבר כדי להחזיר את ההון, במיוחד מאחר שלאביו אין כוונות להעביר לו את עושר המשפחה. בצעד שעשוי להיות לא יאומן יותר מכל קטעי הפעולה גם יחד, אביו של סנטיאגו חושב לתת את העושר הזה לאנשים כאמצעי לקחת אחריות על השושלת המזוהמת של המשפחה. אז מתנהל המירוץ לסנטיאגו כדי לנצח את הגיבורים לאוצר, והוא מגייס את שכיר החרב ג'ו בראדוק (טאטי גבריאל, הופיע בהופעה מרשימה פיזית) כדי לעמוד על דרייק וסאלי.
ליוצרי הסרט יש את הרעיון הנכון של מה הופך קטע אקשן של Uncharted, בין אם הם מעצבים רצף אחרי משהו מהמשחקים, או ממציאים משהו חדש לגמרי שיתאים לאחד מהם, כמו קצת לערב דמויות שנלחמות בתוך ספינות פיראטים הונפו לאוויר על ידי מטוסים. אבל הביצוע שטוח, חסר משמעות ומשעמם. אפילו לא רמיקס של הלֹא נִחקָרנושא במהלך קרב יריות שיא, מרופד עד לאותה נקודה על ידי muzak פעולה גנרי, מביא שמחה.
אחד הצחוקים היחידים בסרט מגיע כשנייתן דרייק מבחין שאפילו הרעים מתחבטים אחד על השני. "נראה שקשה לשמור על שותף לאורך זמן בעסק הזה", הוא מצמרר. זה מרגיש כמו משהו שעמיתו למשחק היה אומר. אולי יום אחד, עיבודי סרטים של משחקי וידאו יפסיקו לבגוד בנו על ידי השקעת מאמץ מינימלי כדי להכיר במה שהמעריצים נהנים בחומר המקור, ואז לא יצליחו לתרגם את ההבנה המעורפלת הזו להתרגשות על המסך. כמעט כולם כאן מלבד וולברג מנסים להבעיר איזושהי אש, אבל בדיוק כמו עם ההשתקה על כך שנייתן לא מצליח להשתמש כראוי במצית הנאמן שלו, הניצוץ ממשיך למות. יש דברים שפשוט לא נועדו לגדולה.
לֹא נִחקָרייפתח בבתי הקולנוע ב-18 בפברואר.
